הנצרות: הענף המשגשג שצמח מדת ישראל

עם חורבן המקדש וחורבן הארץ חרבה גם דת ישראל, על תרי"ג מצוותיה.

תקע"א המצוות שבין אדם למקום, ניטל מהן המקום וניטל מהן גם נציגו של המקום עלי אדמות – בית המקדש; המצוות נותרו ללא קרנות מזבח להיאחז בהן. מ"ב המצוות שבין אדם לחברו נותרו, עם איבוד השליטה בארץ ישראל, ללא רשות מבצעת. נותר התנ"ך, כגדם של עץ עתיק יומין, ששורשיו נטועים עמוק באדמה וענפיו כרותים. מן הגדם לבלבו שני ענפים רעננים, שתי דתות חדשות: היהדות והנצרות. הן היהדות והן הנצרות, כווריאציות של דת ישראל, אימצו את התנ"ך כיסוד מוסד, כל אחת בדרכה; שתיהן צעדו אל עבר העתיד בשני נתיבים מקבילים, הנפגשים ונפרדים, מסתכסכים ומשלימים, משפיעים ומושפעים זה מזה וזה על זה; וזאת במשך אלף וחמש מאות שנה, בערך – תלוי החל ממתי סופרים, ועד מתי.

הדת הנוצרית הינה אחד הענפים שצמחו מתוך דת ישראל. בעוד שהיהדות התכנסה אל תוך עצמה למען המשכיותו של עם ישראל, הנצרות, כאחד הפלגים של דת ישראל טרם חורבן בית המקדש, הפכה לדת האוניברסאלית הגדולה והמצליחה בכל העולם ובכל ההיסטוריה. הנצרות היא אשר הגשימה את הנבואה (ישעיהו מב, ו): "אֲנִ֧י יְהוָ֛ה קְרָאתִ֥יךָֽ בְצֶ֖דֶק וְאַחְזֵ֣ק בְּיָדֶ֑ךָ וְאֶצׇּרְךָ֗ וְאֶתֶּנְךָ֛ לִבְרִ֥ית עָ֖ם לְא֥וֹר גּוֹיִֽם".

לנצרות שני נדבכים. הנדבך הראשון הוא התנ"ך, או "הברית הישנה". הנדבך השני הוא "הברית החדשה". הנצרות ניכסה לעצמה את המיתוסים התנ"כיים ככתבם וכלשונם, והוסיפה עליהם מיתוס אחד נוסף – מיתוס לידתו ולידתו מחדש של ישו. בברית החדשה מסופר כי ישו, נצר לבית דוד, נולד בבית לחם לאימו מרים, בעודה בתולה, לאחר שהתעברה בדרך נס מרוח הקודש. ישו הפיץ את בשורתו, הכריז על מעמדו כבן האלוהים והודיע שהוא מביא את הגאולה הסופית ואת מלכות השמים. הוא נשפט ככופר והוצא להורג בצליבה. בעינויים שסבל ישו רואה הנצרות קורבן שבא לכפר על המין האנושי כולו ולגאול כל מאמין מחטאיו; זאת בתנאי שיאמין בהיותו של ישו אלוהי וגואל. ביום השלישי לאחר מותו קם ישו לתחייה, התגלה לתלמידיו, ולאחר שסבב על הארץ זמן מה עלה השמיימה בגופו, כדי לשבת לימין האל. הוא אמור לשוב באחרית הימים ולשפוט את החיים ואת המתים.

הנצרות התחילה התחלה צנועה של 120 שליחים ותלמידיהם בשנת 30 לספירה, אך לאחר כאלפיים שנה הגיעה, על ענפיה השונים, לכ-2,300 מיליון מאמינים. לעומת זאת, מספר היהודים, דתיים או לא, עלה באותו פרק זמן מכ-2 מיליון אז לכ-15 מיליון כיום. להצלחתה המסחררת של הנצרות, בהשוואה ליהדות, שלושה גורמים.

ראשית, ההבטחה. הנצרות מבטיחה חיי נצח בעולם הבא. היהדות, לעומת זאת, מבטיחה חיים ארוכים בעולם הזה, שנאמר: "לְמַ֨עַן תִּירָ֜א אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ לִ֠שְׁמֹר אֶת־כָּל־חֻקֹּתָ֣יו וּמִצְוֹתָיו֮ …כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וּלְמַ֖עַן יַאֲרִכֻ֥ן יָמֶֽיךָ׃" (דברים ו, ב). הפלבאים, העבדים, החיילים, ושאר חלכאים ונדכאים שאכלסו את האימפריה הרומית והתנצרו בהמוניהם, העדיפו מן הסתם חיי נצח מענגים בעולם הבא על חיים ארוכים ומפרכים בעולם הזה.

שנית, זוהי דת ידידותיות למשתמש. חיפוש ארוך ומתסכל בגוגל אחר הערך "מצוות הברית החדשה" העלה חמש בלבד, שדי בקיומן, ולו גם החלקי, כדי לעשותך לנוצרי טוב מן המניין: השתתפות, ככל האפשר, במיסה בימי ראשון ובימי קודש מחויבים; התוודות על חטאים, לפחות פעם בשנה; קבלת הקודש של סעודת ההלכה, לפחות במהלך עונת הפסחא; הימנעות מאכילת בשר וקיום ימי הצום שקבעה הכנסייה; עזרה בסיפוק צרכיה החומריים של הכנסייה, כל אחד על פי יכולתו. ליהדות, לעומת זאת, תרי"ג מצוות. מ"ב המצוות "בין אדם לחברו" התקבלו על ידי הנצרות, מן הסתם, במסגרת אימוץ "הברית הישנה" – כהנחיה לשיקול דעת בבתי הדין, דתיים כאזרחיים, בכל ממלכה, נסיכות או עיר שקיבלה עליה את הנצרות. לעומת זאת, תקע"א המצוות "בין אדם למקום" נדחו על הסף ובבוז. אותם המוני חלכאים ונדכאים העדיפו את קיום חמש המצוות הנינוחות של הנצרות ככרטיס כניסה לעולם שכולו טוב, על פני קיום תקע"א מצוות היהדות, שאחדות מהן מכאיבות (ברית מילה), מטריחות (כשרות), מרעיבות (צומות), מייגעות (יום מנוחה) ועוד כהנה וכהנה.

שלישית, אוניברסאליות. הנצרות פנתה באופן שוויוני לכל אדם שנברא בצלם, ללא הבדל לאום, מין, גזע ומצב כלכלי, ללא תנאי קבלה או כישורים מיוחדים, למעט האמונה בישו כמשיח צדקנו. היא הבטיחה לכולם חיי נצח בעולם שכולו טוב. הנצרות רדפה רק את הכופרים, וגם אותם אימצה אל ליבה בהמוניהם ברגע שחדלו לכפור. היהדות, לעומת זאת, הקיפה את עצמה בחומה הבצורה של הגטו ובידלה את עצמה מן הגויים. תהליך הגיור, למי שבחרו לעשות זאת, הוא ארוך ומייגע, ודורש בין השאר לימוד של המצוות ויסודות היהדות, קבלת עול מצוות, מילה (לגברים) וטבילה במקווה בנוכחות עדים.