חיוי הבלכי, המבקר הקדום של המקרא

במובנים רבים עולה חיוי הבלכי על כל הלוחמים בחשכת הדת שבאו אחריו, כי הוא הרי חי בתקופה חשוכה מאוד – המאה התשיעית, תקופה שנהוג לכנות בשם "חשכת ימי הביניים", ועוד בעיר בלך בח'וראסאן, שהייתה אז חלק ממלכת פרס וכיום נמצאת באפגניסטן, מקום שעד עצם היום הזה שוררת בו נחשלות מבהילה. הוא לא זכה לקבל השראה מן הרנסנס התרבותי של אירופה כמו ברוך שפינוזה, ומובן שלא זכה להכיר את המחקר המודרני של המקרא, ובכל זאת, בשכלו הבהיר הבחין עד כמה תכונות האל במקרא נראות פגומות: הוא יוצר את האדם כבעל יצר רע, ואחר כך מעניש אותו על כך; האל המקראי חסר ידע – שואל את האדם היכן הוא, מנסה את אברהם כדי לדעת את גבולות אמונתו; הוא דורש מהאדם דרישות חסרות היגיון: מה טעם שופכים דמן של בהמות עבור האל הנחשב על ידי המקרא לחסר גשמיות? לשם מה זקוק האל לקורבנות?

חיוי היה בעל אוריינטציה דטרמיניסטית, וסבר שהבחירה החופשית של המאמין, המוצהרת בתורה, היא פיקציה. חיוי מצביע על כך שהאל מפר את השבועה שנשבע לאבות ומונע מיוצאי מצרים לרשת את הארץ (במדבר יד, כ–לה). הוא מצביע על פסוקים שמהם משתמע שיש תוקף לאלילים וכן על אין-ספור סתירות שמוצאים בתורה, והרי לא ייתכן להאמין באל שמצווה דבר והיפוכו.

כמו רבים מחוקרי התנ"ך שרצו להסביר את הניסים המתוארים בתורה, גם חיוי מחווה דעתו שנס כמו מעבר בני ישראל בתוך הים נובע מהידע של משה בתופעת גאות ושפל. כמו הפילוסופים היוונים הקלאסיים גם חיוי היה סבור שהעולם לא נברא יש מאין, אלא הוא קדמון.

גם חז"ל וגם פרשני ימי הביניים חשו, על פי רוב, מה שחש חיוי הבלכי, אלא שלא היה להם העוז לומר לצאן מרעיתם שהתנ"ך מלא בסתירות, בחוסר היגיון ובצווים חסרי שחר. הם היו משוכנעים שאף על פי כן בתנ"ך מצויים דברי אלוהים חיים, ואוי לו למי שיכחיש זאת – כל הקללות שבספר ויקרא כו ובספר דברים כח וכן כל קללות הנביאים הזועמים – יחולו על ראשו. הברירה שנותרה בידיהם הייתה לפרש, להחליק ולדרוש דברים שעל פניהם נראים באמת חסרי איחוי וחסרי שחר.

חיוי הבלכי היה הראשון שלא פחד, שהבין שבני אדם בעלי נפש מסוכסכת בנו גולם אדיר ממדים, והם סוגדים ליציר כפיהם והגיגיהם.

ספרו של חיוי הבלכי, ובו 200 שאלות חכמות על הספר המבהיל ביותר שקבע את גורל העולם לשבט, לא הגיע לידינו – נמצאו שליחים של הדיקטטורה הדתית, שומרי האמונה, שהשמידו אותו באיזה שהוא שלב בדברי הימים. אנו יודעים על קיומו מהפולמוס שערכו נגדו ר' סעדיה גאון, ר' אברהם אבן עזרא, ר' משה אבן עזרא, ר' אברהם אבן דאוד וכן חכמי הקראים. ומעניין שר' אברהם אבן עזרא, שהיה ספקן גדול בעצמו – דווקא הוא מצא לנכון לקלל את חיוי הבלכי על דברי האפיקורסות שלו ועל עוז רוחו. ר' אברהם אבן עזרא הבין למשל שלא ייתכן כי משה רבנו יכתוב פסוקים כגון "והכנעני אז בארץ" (בראשית יב, ו); "וירדוף (אברם) עד דן" (בראשית יד, יד); "אלה הדברים אשר דיבר משה… בעבר הירדן…" (דברים א, א) ועוד. זאת הרי כפירה ביסוד היסודות של האמונה. אם משה לא כתב את התורה – הרי שהתורה לא הגיעה אלינו ישירות מפי האל, כפי שהתורה טוענת! אבל ר' אברהם אבן עזרא עושה את זה כמעט בהיחבא, ורק מרמז על מחשבותיו האפיקורסיות (ראו למשל דבריו על בראשית יב, ו, הדיבור המתחיל "והכנעני אז בארץ"), ואילו חיוי הבלכי מביע דעתו בגלוי ובלי חשש.