בין יוצאים בשאלה לחוזרים בתשובה

חינוך טוב הוא לא רק זה שמלמד את האדם לשאול שאלות, אלא גם לחיות עם שאלות לא פתורות, להבין שיש בעולם יותר שאלות מתשובות, ושכל תשובה טובה מולידה את השאלה הטובה הבאה וחוזר חלילה. כך, דומני, גם במדע ובפילוסופיה וכך גם ביהדות שבה מושרש הביטוי "צריך עיון". שאלנו שאלה, נתנו לה מספר תשובות (מה שמוכיח שהשאלה חזקה וטובה) וסופנו שנשארנו ב"צריך עיון נוסף".

כמי שזכה לחינוך המשלב אמונה דתית עם ערכים ליברליים, ציונות עם דת ולאום, השכלה כללית עם לימודי תורה, חוויתי מנעוריי את אותו "צריך עיון" – למדתי לחיות עם שאלות. שאלות לא קלות: על סיפורי התנ"ך, על ההיסטוריה היהודית, על מחשבת ישראל, על ריבונו של עולם, על תבונת המין האנושי ועוד. אני קורא את התשובות ש"גדולי עולם" ניסו לתת לשאלות אלה, ויוצא עם שאלות חדשות.

לפיכך, כאשר אני רואה את זרם החוזרים בתשובה נעים למחוזות בצד קיצון אחד, ואת זרם היוצאים בשאלה נעים לצד הקיצון השני, אני תמה מה פשר הבריחה לקצוות, למה אנחנו לא נפגשים "אי שם באמצע"?

נדמה לי שמצאתי את התשובה. המונח לחזור בתשובה מקורו אומנם בפסוקי התורה על חזרה מהגלות לארץ המלווה בשיבה דתית, אבל הרשו לי להשתמש בו במובן מושאל ועדכני. מי שחוזר בתשובה הוא אדם שמחפש תשובות לשאלותיו, ומשלא מצא אותן בעולם שסביבו, הוא בורח למקום שם הוא מקווה למצוא תשובות שירגיעו את רוחו הסוערת. הוא חוזר ומחזר אחר תשובות מוחלטות.

מנגד, מי שיוצא בשאלה, הוא מי שבא מעולם שאסור לשאול בו שאלות, הכול ברור וחתום. אך מרגע שהוא מגלה שהדברים לא תמיד פשוטים ויש שאלות שאין להן מענה, שאלות אלה מוציאות אותו החוצה. הוא יוצא בגלל שאלה.

ואני שמלא בשאלות לא פתורות ותשובות חלקיות, לא יכול לשמש עוגן ומעגן, לא לזה ולא לזה.

האם לפחות במקרה זה מצאתי תשובה לשאלה למה היוצאים בשאלה והחוזרים בתשובה חולפים על פניי ובורחים לקצוות? לא בטוח. אמשיך לחיות בעולם של שאלות מעניינות ומעוררות מחשבה ואייחל ליום שניפגש.