מי זה "היהדות"?

הפיד שלי מתמלא לאחרונה בפוסטים של כותבים שמביעים כעס, עוינות ואפילו שנאה כלפי "היהדות". עוזי גל ז"ל, ממציא העוזי ואחד האנשים החכמים שהכרתי, היה עונה לאותם כותבים: "תפריד בבקשה בין הדת לדתיים". לדת היהודית יש פנים רבים ויפים ומסרים עמוקים וחיוביים. ובכלל, דת עשויה להיות כוח חיובי מאוד. היא עשויה לבנות קהילות, להגדיר ערכים, ליצור נורמות של התנהגות, ובשעותיה היפות ביותר הדת עשויה להתגייס לעזרה, להגנה ואפילו להצלה של קורבנות ופליטים הנרדפים על ידי השלטון. ובכן, כיצד מבדילים בין הדת ל"דתיים"? ומי הם ה"דתיים" שעליהם אנחנו מדברים?

במדינת ישראל ה"דתיים" הם מיעוט גדול של יהודים אורתודוקסים, והם מתחלקים למספר גדול של תתי-קבוצות. ניתן לחלק אותם למסורתיים, דתיים לאומיים, חרדים, ליטאים, חסידים וספרדים – וכל אחת מהקבוצות האלו מתחלקת לאין-סוף קהילות, ישיבות, יישובים, חצרות וכתות. ההבדלים בין הקבוצות האלו חשובים מאוד לחברים בהן, ולפעמים יש אפילו עוינות ביניהן. אבל עבור הישראלי החילוני מדובר בקבוצת לחץ פוליטית אחת שמטרתה להפיק תקציבים על חשבון מדינת ישראל ולהגביל את הישראלים החילוניים במזון, תחבורה, בידור וכמובן בשירותי דת – שעליהם לקבל אך ורק מארגונים רשמיים של היהדות האורתוקסית. הם אינם רשאים להיוולד, להתחתן, להתגרש או למות ללא פיקוחם של ה"דתיים".

עם זאת, יחסם של הישראלים החילונים ל"דתיים" הוא אמביוולנטי. מצד אחד, הם חשים כעס ועלבון כאשר סוגרים להם את דוכן הפלאפל בליל תשעה באב. מצד שני, גם כאשר הם זועמים על השחיתות של משגיחי הכשרות, ההתעללות באבלים של חברה קדישא והעבירות הפליליות של חברי ממשלה דתיים, הם חשים שזאת היהדות, ושבלי היהדות האורתודוקסית בישראל, הם יאבדו את הזהות היהודית שלהם – או גרוע מכך, את ההצדקה לקיום היהודי בישראל. לתחושתם, אפשר לאהוב או לשנוא את "היהדות", אבל לטוב או לרע זאת היהדות, ואיננו רוצים לוותר עליה.

אז זהו – שלא. היהדות האורתודוקסית היא רק פן אחד של היהדות. מי שגדל בישראל לא מכיר סוג אחר של יהדות דתית ואינו יודע שרוב היהודים בעולם אינם אורתודוקסים. האורתודקסיה היהודית נוצרה במאה ה-18 כתגובה להיווצרות המוקדמת יותר של קהילות רפורמיות וקונסרבטיביות, במטרה לבצר מנהגים קיימים ולהתנגד לשינויים מודרניים. ברבות השנים ההסתגרות האורתודוקסית יצרה שינויים מודרניים משלה – שרובם הם החמרות ואיסורים חדשניים. רוב הישראלים החילוניים אינם יודעים שאין שום בסיס בהלכה לשמירת נגיעה, להפרדה בין נשים וגברים מחוץ לבית הכנסת, לאיסור על פתיחת מטרייה בשבת או לחבישת כיפה. כל אלה המצאות מודרניות. כמובן, חשוב לסייג ולומר שביהדות גם מנהג בין 500 שנה הוא המצאה מודרנית. מנהג בן מאה או מאתיים שנה הוא בגדר אופנה, ולא ממש ראוי להתייחסות כמנהג.

רבים שגדלו בישראל אינם יודעים שרוב היהודים בארצות הברית הם רפורמים. הדיכוי של היהדות הרפורמית בישראל, שבה לא ניתנים תקציבים לקהילות רפורמיות, לא ניתן להתחתן בחתונה רפורמית ולא ניתן לקהילות רפורמיות להתפלל בציבור וליד הכותל – מגן על השלטון של האורתודוקסיה הישראלית ומונע מישראלים לדעת שקיים פן שונה של יהדות, ושרוב היהודים שיש להם ברירה מעדיפים אותו. עוד סוד גלוי: יהודים רפורמים וקונסרבטיבים שמתפללים בקהל מעורב ונוסעים בשבת, הם לא פחות דתיים, ולפעמים הרבה יותר, מיהודים אורתודוקסים, שכמו כל יהודי מקיימים רק חלק מהמצוות.

עוד סוד שישראלים רבים אינם מודעים לו הוא שאין זה חטא להיות חילוני. ישראלים רבים חיים ברגשי אשם שהם "יהודים לא טובים" – ושיהודים אורתודוקסים, שמקיימים חלק גדול יותר של המצוות, שומרים על הזהות היהודית שלהם ואולי אפילו על הקשר שלהם עם אלוהים. האמת היא שאין "יהודי לא טוב" ושקשה לכמת את ה"איכות" של יהודים שונים. קיימים מספיק מקורות ביהדות שמעדיפים מצוות שבין אדם לחברו על "עבודת הקודש", וחילונים רבים יודעים יותר על יהדות מחברי קבוצות אורתודוקסיות מסוימות שבהן לומדים מעט מאוד על יהדות (ועוד לא הזכרנו חינוך לנשים). ועוד תוספת קטנה: "ארון ספרים יהודי" שאין בו ספרים של פיליפ רות, עמוס עוז וחיים באר, הוא לא ארון ספרים יהודי.

בקיצור, הדת היא לא הדתיים, והאורתודוקסיה היא רק פן אחד של היהדות. אנחנו לא נפסיד את הזהות היהודית שלנו בלי ההתערבות שלה בחיינו, ולא נהיה יהודים פחות טובים. להפך.