"הן עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב"

במאמרים קודמים בסדרה הראיתי את הפערים בין התורה לבין הנבואה, בעיקר באשר לפולחן. כעת אציג פער נוסף – בנוגע להיבדלות מעמים אחרים.

מגמת התורה היא לבודד את עם ישראל מהעמים הסובבים אותו כדי למנוע ממנו השפעות אליליות. בלעם אפיין את עם ישראל בביטוי הולם כדלקמן: "הן עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב" (במדבר כג, ט). מגמת ההיבדלות הזאת כוללת מניעת ברית עם הכנענים, ניתוץ מקדשיהם (שמות לד, יב–טו; דברים ז, א–ד; יב, ב–ג ועוד), איסור נישואים, לא רק עם כנענים, אלא גם עם מואבים ועמונים (דברים כג, ד). מסתבר שגם בנושא הזה הנבואה סטתה מצווי התורה: ישעיה מייחל לאחרית הימים, שאז ינהרו הגויים להר ה': "והלכו עמים רבים, ואמרו לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוהי יעקב … ושפט בין גויים, והוכיח לעמים רבים, וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות. לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב, ב–ד); "והיה ביום ההוא שורש ישי אשר עומד לנס גויים, אליו גויים ידרושו" (ישעיה יא, י); "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים, ומצבה אצל גבולה לה'. והיה לאות ולעד לה' צבאות בארץ מצרים, כי יצעקו אל ה' מפני לוחצים, ישלח להם מושיע והצילם. ונודע ה' למצרים, וידעו מצרים את ה' ביום ההוא, ועבדו זבח ומנחה ונדרו נדר לה' ושילמו … ושבו עד ה', ונעתר להם ורפאם … ביום ההוא יהיה ישראל שלישייה למצרים ולאשור ברכה בקרב הארץ, אשר ברכו ה' צבאות לאמור, ברוך עמי מצרים, ומעשה ידיי אשור ונחלתי ישראל" (ישעיה יט, יט–כה).

גם נביא שיבת ציון האלמוני, שנבואותיו סופחו לאלו של ישעיה, מצייר עתיד דומה: "ובני הנכר הנלווים על ה' לשרתו ולאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים – כל שומר שבת מחללו, ומחזיקים בבריתו, והביאותים אל הר קודשי ושימחתים בבית תפילתי, עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים" (ישעיה נו, ו–ז).

למיכה המורשתי יש נבואה כמעט זהה לזו של ישעיהו: "והיה באחרית הימים יהיה הר בית ה' נכון בראש ההרים ונישא הוא מגבעות, ונהרו עליו עמים, והלכו גויים רבים ואמרו – 'לכה ונעלה אל הר ה' ואל בית אלוהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'" (מיכה ד, א–ב), הגם שבהמשך יש הסתייגות: "כי כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו, ואנחנו נלך בשם ה' אלוהינו לעולם ועד" (מיכה ד, ה).

התקווה הזאת ליום שבו העמים יאמינו בה' ויחיו באחווה עם עם ישראל לא מנעה ממרבית הנביאים להינבא נבואות זעם על העמים השכנים ועל המעצמות שהתנכלו לעם ישראל. כך לדוגמה עושים עמוס (עמוס א, ג–ב, ג), צפניה (צפניה ב, ח–טו), זכריה "השני" (זכריה ט; יב, ט), יחזקאל (יחזקאל כג, ג; כו–לב; לה, ג).

המסקנה היא שהנבואה הקלאסית בימי בית ראשון לא הכירה כלל את התורה, לפחות בשני תחומים – הפולחן וההיבדלות מעמים אחרים, ומסתבר שנביאי התקופה ניבאו בניגוד לצווי התורה. למרבה הפליאה, גם ירמיה וצפניה, שפעלו בימי יאשיהו ואחריו, אינם מזכירים את הרפורמה הדתית ו"מציאת" ספר התורה. ירמיה אפילו פוסק בנבואותיו בניגוד לצווי התורה. כל זה אינו מונע מהנביאים כולם להיות חדורים באמונה בה' ולהיות משוכנעים שהם דוברים בשמו ומצטטים את ציוויו, וכל נביא משוכנע שהאל מדבר מגרונו.