סיפור הר סיני

על פי הכרונולוגיה המקראית, שבטי ישראל היגרו למצרים בשנת 1521 לפנה"ס וחזרו לכנען בשנת 1271 לפנה"ס. תקופת מאתיים וחמישים השנים שבין שני תאריכים אלה היא מדבר צחיח מבחינת ממצאים ארכיאולוגיים וכר פורה למיתוסים המכוננים של העם היהודי, ראש וראשון להם מעמד הר סיני.

ניתן לתאר היסטוריה חלופית של העם העברי שלפיה פרשת השעבוד במצרים, מעמד הר סיני והנדודים במדבר – שלפי המקורות נמשכה 250 שנה – כלל לא התרחשה. לפי ההיסטוריה החלופית, והמשעממת משהו, שנים עשר בניו של יעקב פרו ורבו תוך כדי נדודים בעקבי הצאן ברחבי הסהר הפורה, הם היו לחמולות, החמולות היו לשבטים והשבטים היו לעם של בני יעקב, או בשמו המאומץ – בני ישראל. בנדודיהם הגיעו העברים עד לארץ היאור, ואולי גם שהו בה תקופת מה. זאת ניתן להסיק מן המילים הבודדות בתנ"ך שמקורן במצרית העתיקה, כגון משה, פרעה, יאור, אבנט, עץ השיטה, שנהב, תיבה ועוד. אך אלו מילים ספורות בלבד. אילו עשו העברים במצרים מאות בשנים, כפי שמלמדים סיפורי המקרא, ניתן היה לצפות כי שפתם תהיה נגזרת של השפה המצרית העתיקה, או לפחות מושפעת ממנה עמוקות. בדיעבד, שפתם של העברים הייתה עברית וארמית, השפות שדוברו בסהר הפורה אך לא במצרים. פרשת העבדות, יציאת מצרים והנדודים במדבר המתוארת במקרא, אינה מתכתבת מכל בחינה שהיא לא עם סיפורי האבות שלפניה ולא עם סיפורי כנען שלאחריה. היא נראית יותר כפעולת גזור והדבק שעשו מחברי התנ"ך במטרה, מודעת או לא, של יצירת מיתוס, תרבות והשקפת עולם.

על פי ההיסטוריה החלופית, לאחר כ-250 שנה של נדודים החל תהליך של התנחלות בכנען; טרנספורמציה מתריסר שבטים נומאדיים לעם אחד, או שניים, של עובדי אדמה ויושבי ערי חומה ופרזות. תהליך זה נמשך בתקופת יהושע, שופטים ושמואל – עד שנמשח שאול כמלך בחסדי האל, והחל עידן המלוכה בישראל.

לפי המחקר, סיפורי המקרא נכתבו במאות החמישית והרביעית לפנה"ס; ואילו ספרי הנביאים, ברובם המכריע, נכתבו קודם לכן, במאות השביעית והשישית לפנה"ס. כלומר דברי הנביאים היו לנגד עיניהם של אותם סופרים אלמוניים כאשר חיברו את המיתוס של מעמד הר סיני.

מיתוס מעמד הר סיני מבטא מיזוג של שני זרמים של דת ושל השקפות עולם.

הזרם האחד – הדת העברית, שעיקרו "דת" במובן של חוק ומשפט. זרם זה מתמצה במסר של סיפור גן העדן, ברעיון שהאלוהים הוא – דעת טוב ורע.

הזרם השני – דת ישראל, שעיקרה אמונה באל בורא עולם והפולחן המתלווה לכך, והיא כוללת גם את האמונה בחוק ובמשפט של הדת העברית.

עיקרי הדת העברית מתבטאים בעשרת הדיברות (שמות כ). שלושת הדיברות הראשונים הם:

הראשון:                        אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם.

השני:                          לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי.

השלישי:                       לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא.

דיברות אלה הם פתיח המגדיר את האלוהים, שזהותו מוגדרת על ידי מאמיניו והוא אינו אלא רעיון במוחם. לא נאמר בהם דבר לא על שמו, לא על צורתו, לא על מיקומו, לא על תכונותיו ולא על יכולותיו של האלוהים. כתרגיל אינטלקטואלי אפשר להציב בנוסח הדיברות, במקום רעיון האלוהים, את הרעיון הגלום במוטו של צרפת: "חופש, שוויון, אחווה". לאחר ההצבה ייראו שלושת הדיברות הראשונים, בשינויי נוסח קלים וללא פגיעה במשמעותם, בערך כך:

הראשון:           עליך לאמץ את רעיון "החופש, השוויון והאחווה", אשר הוציאך מעבדות לחירות.

השני:              לא תאמץ כל רעיון אחר העומד בסתירה לרעיון זה.

השלישי:           לא תתיימר לאמץ רעיון זה, בעודך רומס אותו ברגל גסה.

הדיבר הרביעי, "זכור את יום השבת לקדשו", פולחן מרכזי במסורת היהודית, אינו אלא חוק סוציאלי, שהקדים את זמנו כשלושת אלפי שנים וכיום מקובל, בעיקרון, על כל הדתות והתרבויות.

ששת הדיברות הבאים הם אבני יסוד אוניברסאליים של המוסר האנושי, שעליהם התבססו שלוש הדתות הגדולות והם משותפים לכל חברות האדם.

הדת העברית מושתתת על מ"ב (מתוך תרי"ג) המצוות שבין אדם לחברו. מצוות אלה, ובכללן עשרת הדיברות, מקבלות את ביטוין הנשגב והמפואר בדברי הנביאים. הדת העברית הולמת חברה פטריארכאלית של נוודים יושבי אוהלים. היא אינה מגדירה הירארכיות דתיות, לא של כוהנים ולוויים, לא של אפיפיורים ובישופים, לא של חליפים וקאדים. היא אינה מכירה בהירארכיות שלטוניות, לא של מלכים ורוזנים, לא של קיסרים ולא של מצביאי צבא. היא אינה מגדירה כל פולחן, או תפילות, או זבחים, או טקסים. הסמכות נתונה בידי זקני השבט.

הדת העברית היא דת אוניברסאלית ונצחית, אך לא די בה כמקור סמכות בחברה אגרארית מפותחת, שאליה התפתח העם העברי בהיותו לעם ישראל בתקופת הבית הראשון. לכך תידרש דת ישראל.

דת ישראל מפציעה לראשונה במיתוס המקראי בפרשות עגל הזהב וארון הברית. "העגל" מסמל עבודת אלילים; "עגל הזהב" מבטא שררה, תאוות בצע, הבדלי מעמדות וכל מה שלא צודק בחברה האנושית. טוב עשה משה, כנושא בשורת הדת העברית, בהעלותו את עגל הזהב באש. אולם למרבה האירוניה, ארון הברית, על כל פריטי הריהוט, הקישוט והלבוש שבתוכו וסביבו, לא רק שאינו מהווה אנטיתזה לעגל הזהב, אלא שהוא יותר עגל זהב מעגל הזהב. הזהב, הפאר וההדר שבו מזכירים את ארמונות פרעה, אחשוורוש ושלמה יותר מאשר את אוהלי קידר או את מדבריות סיני.

דת ישראל היא מקור הסמכות האלוהית של המלוכה (יהודה וישראל), ממוקדת בבית המקדש ומתממשת באמצעות המלכים, השרים, השופטים, הכוהנים והלויים.

דת ישראל מושתתת על תקע"א (מתוך תרי"ג) המצוות שבין אדם למקום. מצוות אלה הן פולחניות וכוללות חגים, מועדים, טקסים, תפילות ודיני כשרות; הן נועדו להגדיר ולהעצים את הקשר לבית המקדש ולארץ ישראל, ולבדל את עם ישראל מן הגויים. מצוות אלה הן פרטיקולאריות; הן נצחיות, ככל שדת ישראל היא נצחית; אין להן קיום ללא עם ישראל; הן הזהות הייחודית של עם ישראל.

הדת העברית, בשונה מדת ישראל, היא הגורם המעצב את רוח העם היהודי, רוח אלוהי הדעת טוב ורע.