מתי ניתנה התורה?

האם הנביאים הכירו את התורה? (3)
תמונה של משה
ד"ר משה גרנות

במאמרים קודמים בסדרה עמדתי על דברי הנביאים בימי בית ראשון עד החורבן, והדגמתי הבדלים ביניהם לבין מצוות התורה. כעת אסקור את הנביאים לאחר חורבן בית ראשון ובימי בית שני, ואעלה את השאלה: מתי ניתנה התורה?

הנבואה בגלות בבל ובימי בית שני

יחזקאל בן בוזי, שגלה לבבל בגלות יהויכין (597 לפני הספירה), הינו כהן, ומשכך יש לו ידע רחב בציוויי התורה – הוא מזכיר את דיני הנידה, דיני ההלוואה והנשך, דיני גר, יתום ואלמנה, וכן הוא מזכיר את קורות ישראל במדבר והעונש שנגזר על יוצאי מצרים שלא יגיעו לארץ (יחזקאל יח, ו–ז; כ, יא–טו; כב, ז, י, יב, כט). הוא מפרט, בהתאם לכתוב בתורה, מי רשאי לבוא אל המקדש, מציין שכוהנים אינם רשאים לשאת גרושה או אלמנה, שאסור להם להיטמא למת זולת לקרובים מאוד, מפרט את חלק הכוהנים מהמנחה, החטאת, חרם, ביכורים, תרומה וראשית העריסות (יחזקאל מג; מד, ט, כב, כה, כט). לכן מדהימה כל כך העובדה שהוא מרשה לעצמו להציע רפורמה משלו: הוא מציע תכנית מתאר למקדש שייבנה בעתיד, שאיננה דומה לתכנית המקדש של שלמה ובוודאי לא למקדש העתידי כפי שיבנה זרובבל בן שאלתיאל (יחזקאל מ–מז). זאת ועוד, הוא מציע את התיישבות השבטים בקווים ישרים מהים לירדן מצפון לדרום, בצורה שונה לחלוטין לזאת המתוארת בספר יהושע (יחזקאל מז–מח). וכן, אף שכאמור הנביא הזה בקיא בצווי התורה, האוסרת תמונות ופסלים, הוא מצייר את הכרובים שעל הכפורת כבעלי פנים של אדם ושל כפיר (יחזקאל מא, יט). בתורה שיחזקאל הכיר כתוב "לא יראני אדם וחי", ואפילו על משה נאמר שראה רק את אחורי האל (שמות לג, יח–כג), והנה יחזקאל מתאר בפירוט את מרכבת האל ואת האל עצמו (יחזקאל א, ד–כה). שופטים, נביאים ואישים שונים מעידים על עצמם שראו את האל, אבל תיאור מפורט כזה לא מצוי בשום מקום אחר בתנ"ך.

נביאי בית שני – חגי זכריה ומלאכי – בקיאים בתורת משה, ומלאכי מגויס כולו לנושא הפולחן: הוא נוזף בכוהנים שמוכנים להקריב בעלי חיים פגומים – עיוור, פיסח, חולה, מזכיר את ברית ה' עם שבט לוי, נוזף באלה שנושאים נשים נוכריות, מקפיד בעניין מעשר ותרומות (מלאכי א, ז–ט, יג, יד; ב, ד–ה, יא; ג, ח–י).

מתי ניתנה התורה?

ובכן, מדוע הנביאים עמוס, הושע, ישעיה ומיכה פוסלים את הפולחן המפורט למדי בתורה? מדוע ירמיה, שניבא בימי יאשיהו, גם הוא מסתייג מהפולחן? הסיבה נעוצה בעובדה המתבררת בקריאה דקדקנית של הטקסטים המקראיים: תורה כתובה המחייבת את עם ישראל לא הייתה קיימת עד ימיו של יאשיהו (620 לפני הספירה), כלומר כ-600 שנה לאחר התקופה שבה לכאורה ניתנה התורה לעם ישראל מאת האל למשה. בתקופה הזאת היו חוקים שעברו מדור לדור באשר לדרכי האמונה בה' ובאשר לחוקים שהחברה הישראלית הייתה אמורה להישמע להם כדי לקיים חברה אנושית, אבל תורה כתובה לא הייתה בנמצא. ראשון ששם לב כי לא ייתכן שמשה כתב את התורה היה ר' אברהם אבן עזרא (המאה ה-12), והוא הצביע על פסוקים ושברי פסוקים שמוכיחים בעליל שמשה לא יכול היה לכותבם, הרי טעימה: "והכנעני אז בארץ" (בראשית יב, ו), "וירדוף (אברם) עד דן" (בראשית יד, יד), "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, אשר ייאמר היום בהר ה' ייראה" (בראשית כב, יד), "ואלה המלכים אשר מלכו באדום לפני מלוך מלך לבני ישראל" (בראשית לו, לא), "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן…" (דברים א, א).

מסתבר שהמאמינים בה' בכל השנים שלפני הרפורמה של יאשיהו – לא היה להם מושג מה כתוב בתורה, ואף פעלו בניגוד לכתוב בה: גדעון אוסף נזמים, שהרונים ונטיפות ובונה אפוד (שופטים ח, כד–כז); יפתח נודר נדר לה' (לא לאליל) שיקריב את מי שיצא מדלתי ביתו (שופטים יא, לא–לב); יהונתן בן גרשום בן משה (הנכד של משה!) עובד לפסל שבנה מיכה האפרתי (שופטים יז–יח); שמואל, נער משבט אפרים (לא כוהן גדול, אפילו לא לוי) ישן ליד ארון האלוהים (שמואל א ג, ג); בביתו של דוד יש תרפים (שמואל א יט, יג–טז); דוד נכנס טמא מת למקדש (שמואל ב יב, יח–כ); הוא מחזיר לעצמו את מיכל לאחר שנישאה לפלטיאל בן ליש (שמואל ב ג, יד–טז); שלמה הוא בנו של דוד, האהוב על ה', והאל מעניק לו ברכה, כולל הזכות הגדולה להקים את בית המקדש, ואף מתגלה לו בבמה בגבעון, לא "במקום אשר יבחר", ומעניק לו חוכמה, עושר וכבוד (שמואל ב יב, כד–כה; מלכים א ג, ג–טו); ירבעם בן נבט נבחר על ידי ה' למרוד ברחבעם ולהקים ממלכה נפרדת מבית דוד, ושני נביאים, אחיה השילוני ושמעיה איש האלוהים, נשלחו על ידי ה' כדי לאשר את המהלך ההיסטורי הזה, והנה, בחיר ה' זה עושה שני עגלי זהב ושם אותם בבית אל ובדן (מלכים א יא, כט–לט; יב, טו, כב–כט). אילו ידע ירבעם, בחיר ה', על חטא העגל מהתורה, בוודאי היה נמנע מלחטוא, אבל האירועים כנראה התרחשו בצורה הפוכה: מחבר ספר דברים, שהוא או תלמידו ערכו את ספר מלכים, החליט על פי הספר ש"מצא" במקדש כי עבודת עגלים היא חטא, ובעקבות כך חיבר את הסיפור בספר שמות על חטא העגל.

בפרק הבא אציג פער נוסף – בנוגע להיבדלות מעמים אחרים.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

8 תגובות

  1. משה- בבקשה תמשיך, שתף אותנו בידע שלך יותר מ רק פעמיים בשנה..

  2. גדעון שניר היקר,
    תודה לך על האשראי. את דעותיי פרשתי בחלק מספריי, כמו "התנ"ך – כף החובה", "שלושת ספרי האימה – התנ"ך, הברית החדשה, הקוראן", "שיחות עם חוזר בתשובה", "אדיפוס ואבשלום". אני מרצה פעם בחודש בהתנדבות בבית יד לבנים ברמת השרון. אם יש לך שאלות, תוכל לפנות אליי בדוא"ל: granotmoshe@walla.co.il.
    שוב תודה,
    משה גרנות

  3. פעם ראשונה שאני שומעת ערעורים על הכתוב. מאוד מעניין.

  4. סידרה מיוחדת בנושא שעוד לא ראיתי דומה לה. כמה פרקים ?

  5. בקיצור, אותם כתבים שיש המתייחסים אליהם בחרדת קודש לכל אות ופסיק, הם בסך הכל אוסף של עובדות לא מדויקות, ביחד עם מציאות משוכתבת, פלוס אגדות עם, בצירוף אג'נדת שאבד עליהן הכלח

  6. משה
    אשמח לקרוא את חוות דעתך על המאמר של אליהו וידן על סיפור הר סיני כאן
    תודה

  7. גדעון שניר היקר, קראתי לפי בקשתך את מאמרו של אליהו וידן – המאמר אקלקטי בלי שיטה, עוסק במעמד הר סיני ובדת העברית הנצחית וכד'. הטענה שלו כי ששת הדיברות האחרונים הם יסוד אוניברסלי – לא ממש ב"לא תחמוד" האישה היא חלק מהאינוונטר של הבעל, פחות שווה מבית, אבל יותר שווה מעבד ומבהמות. זה אוניברסלי? הטענה שלו שאין בדת שלנו הירארכיה תלושה לגמרי מהמציאות: יש הבדלי מעמד בתוך הכהונה, ובין הכוהנים ללוויים, וגם בין הלויים לבין עצמם. חוץ מזה ששבט לוי טפיל על חשבון עובד האדמה. הוא גם רומז שהפולחן הוא לא עיקר – אולי לא קרא את שמות, ויקרא, במדבר ודברים – בארבעה חומשים אלה רוב הפרקים עוסקים בפולחן. ובאשר ליציאת מצרים – הוא לא ציין עניין חשוב והוא שאין במצרים העתיקה שום תיעוד על מציאותם של בני ישראל שם ובוודאי ל יציאת 600000 גברים לבד מנשים זקנים וטף (2.5 מיליון!), בארץ שכל דבר תועד. ספק אם הייתה יציאת מצרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של בורוכוב

סיבות לדאגה

סקירה כללית על חברת "אפל" (Apple)

דילוג לתוכן