"כי לא דיברתי את אבותיכם … על דבר עולה וזבח"

האם הנביאים הכירו את התורה? (2)
תמונה של משה
ד"ר משה גרנות

לפי המסורת ניתנה התורה לעם ישראל על הר סיני, והנביאים התנבאו בארץ ישראל ובגולה שנים לאחר מכן. אך הבדלים בין דברי הנביאים לצווי התורה מעלים את השאלה אם הנביאים אכן הכירו את התורה.

בפרק הקודם סקרתי את ציוויי התורה באשר לפולחן וציוויים אחרים, והשוויתי לדברי הנביאים הקלאסיים של ימי בית ראשון: עמוס, הושע, ישעיה, מיכה וצפניה. כעת אעסוק בבן דורו הצעיר של צפניה, הוא ירמיה – הוא ניבא בימי יאשיהו, יהויקים וצדקיהו, כלומר סוף המאה השביעית–תחילת המאה השישית לפני הספירה. הפתיח לנבואות איננו מזכיר את המלכים יהואחז ויהויכין, שמלכו חודשים ספורים והוגלו (מלכים ב כג, לא–לג; כד, ח–טז), הגם שיהויכין כן מוזכר בהמשך (ירמיה כב, כה–ל). מעניין שגם בנבואת ירמיה אין זכר לרפורמה של יאשיהו, הגם שיאשיהו עצמו כן מוזכר (ירמיה ג, ו; כה, ג), והרי ירמיה היה כוהן, וודאי שהרפורמה מתייחסת גם אליו. ולא רק זאת אלא שירמיה, כמו קודמיו, מבטל את ערכם של הקורבנות, ויותר מזה – הוא טוען שהאל כלל לא ציווה על קיום פולחן כזה: "עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר, כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דבר עולה וזבח…" (ירמיה ז, כא–כב).

ירמיה מזכיר בנבואותיו את תורת ה' (ירמיה כו, ד; לא, לב; מד, כג), ובעתיד המיוחל ("הנה ימים באים") הוא מאשר שכוהנים ולויים יעלו עולות ויקטרו מנחה וזבח (ירמיה לג, יד–יט).

כידוע, התורה והנביאים נלחמים מלחמת חורמה כנגד העבודה הזרה – מאמצים אדירים מושקעים ב"הסברה" מדוע הסינקרטיזם, כלומר האמונה בה' במשולב לעבודת אלילים, היא בבחינת הפרת ברית עם ה', ושבעקבותיה האל, המתייחס אל עם ישראל על שתי מלכויותיו כאל נשותיו, רואה בהן נשים נואפות הראויות למבהילים שבעונשים. בעניין הזה יש קו משווה בין התורה ובין הנבואה (ראו שמות לד, יג–יד; ויקרא יח, כד–ל; במדבר לג, נב–נו; דברים ד, יט; ה, ז–ט; ו, יד–טו; ז, א–ו; ח, יט–כ; יג, ב–ט; יז, ב–ז; יח, י–יא ועוד). עורך ספר מלכים, שמעריך כל מלך לפי עשותו הישר בעיני ה' או הרע בעיניו, מעריך את המלכים באשר ליחסם לעבודה הזרה ולעבודת ה' בבמות. כל מלכי ישראל עשו הרע בעיני ה' מלבד יהוא, שטבח המונים, ביניהם שני מלכים ובני משפחותיהם – הוא עשה הישר בעיני ה' (מלכים ב י, ל). עוד לפני יהוא היה אליהו, ששחט ארבע מאות וחמישים כוהני בעל, וברור שהוא "ראוי" לשבחי ההשגחה (מלכים א יח, יט–מ).

ירמיה, שכאמור אינו מוכן לקבל את הפולחן, המפורט כל כך בתורה, כלוז האמונה, מיישר קו עם הטפת התורה נגד העבודה הזרה ונגד עובדי העבודה הזרה, אבל בנבואה הזאת של ירמיהו, המתועדת בפירוט (האם מגיעות התודות לברוך בן נריה?), מתברר עד כמה כל המאמץ האדיר שהופנה בנושא הזה – הוא חסר כל אחיזה בעובדות. התורה והנבואה מאיימות כי העבודה הזרה היא הסיבה לאסונות מידי הטבע ומידי האדם, ואלה נובעים מאי נאמנות לאמונה הטהורה בה'. אבל מסתבר שלא מעשיהם "הרעים" של המלכים שבאו אחרי יאשיהו – יהואחז, יהויקים, יהויכין, צדקיה – גרמו לחורבן ולגלות, אלא ההחלטה המטומטמת של צדקיה למרוד באימפריה הבבלית (מלכים ב כד, כ). וכשיש תיעוד, לא ניתן להמציא נבואות שמתגשמות: ירמיה מנבא קבורת חמור ליהויקים (ירמיה כב, יח–יט; לו, ל), אך ספר מלכים נאלץ "להודות" שהוא נקבר כמלך עם אבותיו (מלכים ב כד, ו). ירמיה מנבא לצדקיה שלא ימות בחרב, אלא בשלום, ויזכה למשרפות לכבודו כפי שזכו אבותיו ואף להספדים (ירמיה לד, ד–ה), והרי סופו של צדקיה היה מזעזע: שחטו את בניו לעיניו ועיוורו אותו (מלכים ב כה, ה–ז; ירמיה לט, ד–ז).

השיחה בין ירמיה לגולים

במזל השתמרה שיחה בין ירמיה עם הגולים למצרים. כצפוי, ירמיה מזהיר את הגולים במצרים, היושבים במגדל, בתחפנחס, בנוף ובארץ פתרוס, כי אם ימשיכו את דרכם "הרעה" לעבוד אלוהים אחרים, ה' יביא עליהם עונשים ואסונות, כמיטב המסורת הנבואית (ירמיה מד, א–יד). על כך עונים לירמיה הגולים תשובה ניצחת (פלא שנשמרה!): "ויענו את ירמיהו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם לאלוהים אחרים, וכל הנשים העומדות קהל גדול, וכל העם היושבים בארץ מצרים בפתרוס לאמור: 'הדבר אשר דיברת אלינו בשם ה', איננו שומעים אליך, כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו – לקטר למלכת השמיים והסיך לה נסכים כאשר עשינו אנחנו ואבותינו מלכינו ושרינו בערי יהודה ובחוצות ירושלים, ונשבע לחם ונהיה טובים, ורעה לא ראינו. ומן-אז חדלנו לקטר למלכת השמיים והסך לה נסכים, חסרנו כול, ובחרב וברעב תמנו'…" (ירמיה מד, טו–יח). ספק אם היה לגולים האלה ידע היסטורי, אבל אם מדברים על עובדות – קרוב לארבע מאות שנים שלט הסינקרטיזם בממלכת ישראל ואחר כך בממלכות המופרדות, ועם ישראל זכה כמעט בכל הזמן הזה לעצמאות מדינית וכלכלית; והנה, אחרי הרפורמה של יאשיהו, שחייבה את עם ישראל לעבוד רק אל אחד ורק במקום אחד, עברו כ-35 שנים, כולן תחת שלטון זר, שבסופן חורבן וגלות. מסתבר שגם מבחינה היסטורית צדקו הגולים במצרים.

כדי לתת איור נוסף לפער שבין הבטחות האמונה ובין המציאות אזכיר שמנשה, הנחשב למלך שעשה הרע בעיני ה' מכל המלכים שהיו לפניו ואחריו – מלך 55 שנים, יותר שנים מכל מלך שמלך לפניו ואחריו. מחבר ספר מלכים מצביע על מעשיו, עבודת האלילים, כעל סיבת החורבן והגלות, אבל המחבר גם נאלץ להודות שהוא מת מות מלכים מכובד "עם אבותיו, ויקבר בגן ביתו בגן עוזא" (מלכים ב כא, א–יח). לעומתו יאשיהו, שבעקבות הרפורמה הדתית המזעזעת שביצע נחשב למלך שעשה הישר ביותר בעיני ה': "וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו ככל תורת משה, ואחריו לא קם כמוהו" (מלכים ב כג, כה), ובכן, מלך "צדיק" זה נהרג על ידי פרעה נכה במגידו (מלכים ב כג, כט), וזאת בניגוד מוחלט לנבואתה של חולדה הנביאה באשר לגורלו של יאשיהו: "… ואל מלך יהודה השולח אתכם לדרוש את ה', כה תאמרו אליו, כה אמר ה' אלוהי ישראל, דברים אשר שמעת, יען רך לבבך, ותיכנע מפני ה' בשומעך אשר דיברתי על המקום הזה ועל יושביו… ותקרע את בגדיך ותבכה לפניי, וגם אנוכי שמעתי, נאום ה', לכן הנני אוסיפך על אבותיך ונאספת אל קברותיך בשלום, ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה…" (מלכים ב כב, יח–כ).

ובכן, כשיש תיעוד מסתבר ש"הקו הישיר" בין הנביא לה' אינו פועל. אינני מטיל ספק בשכנוע העצמי של הנביאים שה' מדבר מגרונם ("כה אמר ה'"), אלא שמאחר שכל אלוהות – ויש הרי אין-ספור גרסאות – היא בריאת האדם, המציאות איננה מחייבת את הבריאה הזאת, אלא אם כן היא מחותלת בערפל מיתי.

ובכן, צפניה וירמיה, שניבאו בימי יאשיהו, אינם מזכירים כלל את הרפורמה הדתית של מלך זה, וייתכן שדווקא גולי מצרים מרמזים בוויכוח שלהם עם ירמיה על האסון שהרפורמה הזאת הביאה על עם ישראל.

בפרק הבא אסקור את הנביאים לאחר חורבן בית ראשון ובימי בית שני, ואעלה את השאלה: מתי ניתנה התורה?

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

7 תגובות

  1. מה שיפה בתנ"ך שלמרות שתנ"ך סוגד לה' המככב בו כגיבור ראשי אין בו הטיית עובדות. אלוהים לא חוזה את העתיד וכל הזמן חייב לפתור בעייות בלתי צפויות. וגם ההבטחות שלו כגון שהרשע יענש והצדיק יתוגמל לא מקויימות. שאול שהיה פטריוטי וצנוע נענש על זוטות ודוד שהצליח לכונן ממלכה על השטח הכי גדול שהיה אי פעם בשלטון עם ישראל, הפך לסמל העם היהודי והנוצרי לדורות ואף מייחסים לו את ספר תהילים המהולל מתואר כחוטא, ממש מפיונר אם ידים מגואלות בדם. שלמה החכם באדם מחבר ספרי הגות וחכמה מתואר כנהנתן ומושחת עד כדי כך שאחריו העם התפלג לשתי ממלכות. בקיצור, למרות האג'נדה הכללית של התנ"ך שה' הוא זה שעומד מאחורי כל האירועים אין מריחה של עובדות ולא מעלימים עובדות. אולי זאת הסיבה שהתנ"ך כל כך פופולרי כי הוא כה אנושי ולמרות המסרים שלו יש נאמנות לעובדות גם כאשר הן אינן תומכות בקו הכללי.

  2. גיורא היקר, אתה צודק בחלקו בעניין "המריחות", אבל באמת לא חסרות "מריחות": בסיפור פילגש בגבעה (שופטים י"ט-כ"א) מסופר שכל שבטי ישראל התאגדו ונלחמו בשבט בנימין – זאת הרי תעמולה של בית דויד נגד בית שאול, כי באמת מעולם לא התאגדו בתקופת השופטים כל שבטי ישראל (ראה את הקללות של דבורה כלפי השבטים שלא הצטרפו לקרב ביבין מלך כנען). אדרבה, השבטים נלחמו זה בזה. בשמואל א' ז' כתוב ששמואל איגד את כל ישראל, והצליח לגבור על הפלשתים לאחר שהעלה עולה לה' – מה זה אם לא "מריחה"? הרי שאול הצליח לאסוף את השבטים רק לאחר איום, והאיחוד שוב הסתיים בימי רחבעם. הבאתי רק שתי דוגמאות, המיתוס הוא מלא "מריחות", ורק כאשר יש תיעוד, מסתבר שההבטחות האלוהיות הן עורבא פרח.

    1. אני מסבים עם כל מה שכתבת. אני כחילוני ממילא לא מאמין לכל הכתוב בתנ"ך כאמת היסטורית. התנ"ך עצמו מפנה את הקוראים לספרים נוספים שאבדו לנו. אבל בכל זאת התנ"ך לא נמנע מלחשוף אותנו לסיפורים שאינם זורמים עם המסר הכללי. בולטת התופעה שאלוהים איננו כל יכול והוא בעל יצרים כאחד האדם, לא צופה את העתיד וכל הזמן שקוע בלתקן תקלות בלתי צפויות. זה עושה אותו גיבור.
      התנ"ך נראה כסיפור הרפתקאות שהגיבור הראשי – אלוהים- הוא לא חכם אלא פיקח שיודע לצאת מהצרות שהחכם לא נכנס אליהם. יש גם גיבורי משנה, שלשת האבות, השופטים, המלכים והנביאים. כך גם נראים הסרטים של סופרמן. ספיידרמן וכל המערבונים. יש בתנ"ך גם שירה תעמולתית (תהלים) ופילוסופיה (איוב, קוהלת וכו').
      סה"כ התנ"ך הוא אוסף מגוון של אגדות, שירה, ופילוסופיה. מבחינתי, אחד הספרים הכי מרתקים שקראתי.

  3. מעניין כיצד מגיב דתי יהודי מכל הסוגים למקרא מאמר שכזה על מה שהוא טוען ומוכיח?

  4. אני לא רוצה לפתוח בדיון על חוסר ההגיון שבדת. הרי בבסיס יש כאן כשל. אם הכל נעשה בדברו, למה בכלל נעשים דברים רעים?

  5. כאשר אתה מראה לאנשים דתיים שכתבי הקודש שלהם או אמונתם כוללת דברים לא הגיוניים, תשובתם היא: נסתרות הם דרכי האל שהכל נעשה בדברו. ועם זה אי אפשר בכלל להתווכח

  6. אני אוהבת את ההתייחסות המעמיקה שלך לכל נושא עליו אתה כותב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של עמירם

הֶסְתֵּר פָּנִים              

בְּיוֹם הָעַצְמָאוּת בַּשָּׁנָה הַקָּשָׁה  מַשֶּׁהוּ עָצוּר, נוּגֶה בַּהַרְגָּשָׁה. אָנוּ נְתוּנִים בִּתְחוּשַׁת הַתָּשָׁה, נָעִים בֵּין הַרְעָשָׁה לְהַחְרָשָׁה. וּמָה שֶׁכּוֹאֵב שֶׁבָּאֵלּוּ הַזְּמַנִּים בִּיבִּי וְשָׂרָה בְּ"הֶסְתֵּר פָּנִים". הַזּוּג

תמונה של מנשה

זו שעתנו הגדולה

על חשיבות החוסן הלאומי והחברתי של הפרט והחברה כולה

תמונה על גדעון

האם יחזרו?

האם אכן עושים את המירב לשחרור החטופים?

דילוג לתוכן