"כי אם תעלו לי עולות ומנחותיכם לא ארצה"

על פי הכרונולוגיה המקראית, התורה ניתנה לעם ישראל שלושה חודשים לאחר יציאת מצרים (שמות יט, א), כלומר מאות שנים לפני שנבחר מלך בישראל, ובוודאי מאות רבות של שנים לפני שהופיע הנביא הקלאסי הראשון, הלוא הוא עמוס. הנבואה הקלאסית איננה כלולה בספרי "נביאים ראשונים" (יהושע, שופטים, שמואל ומלכים), ונבואותיו של כל נביא מונצחות בספר נפרד. לפי הכרונולוגיה המקובלת הנביאים הכירו את התורה, וממילא דיברו מפי האל עצמו, לכן דבריהם ומעשיהם אמורים להתאים לכלליו ומצוותיו שבתורה. האומנם? בסדרת מאמרים זו אסקור את דברי הנביאים ואת מעשי המלכים ואשווה למצוות התורה.

תחום הפולחן בתורה

החטיבה הגדולה ביותר בתורה מוקדשת לתפקידי הלויים והכוהנים ולחובות העם בפולחן כלפי האל ומשרתיו. חטיבה זאת כוללת את שמות פרקים כה–לא, לה–מ, ויקרא פרקים א–כה, כז, במדבר פרקים א–י, טו, יח –יט, כה–ל, דברים חלקי פרקים יב, יד, טז, יח, כא, כו, לו – כל אלה עניינם סוגי הקורבנות, המתנות לכוהנים וללויים, מבנה המשכן, כליו ואביזריו, אורחות החגים, תפקידי הכוהנים והלויים. החטיבה הזאת חולשת על ארבעה מחמשת חומשי התורה, כך שאם הדברים המפורטים בה נאמרו במדבר מפי הגבורה בתיווכו של משה ונודעו לכל עם ישראל – הרי שכל מאמין, ובוודאי הנביאים, אמורים להכירם לעומק, שכן הם בבחינת התשתית של חובות המאמין כלפי אלוהים וכלפי משרתיו של אלוהים.

הנבואה בימי בית ראשון עד החורבן

הבה נבדוק אם הנבואה הקלאסית הכירה את התחום הזה בתורה. הנביא הקלאסי הראשון הוא עמוס, שניבא בימי עוזיה מלך יהודה וירבעם בן יואש מלך ישראל (תחילת המאה השמינית לפני הספירה). עמוס מזכיר את יציאת מצרים ואת מסע בני ישראל במדבר ארבעים שנה (עמוס ה, י), אבל הוא מביע שאט נפש מהפולחן: "שנאתי מאסתי חגיכם, ולא אריח בעצרותיכם, כי אם תעלו לי עולות ומנחותיכם לא ארצה, ושלם מריאיכם לא אביט" (עמוס ה, כא–כב). ואם תאמרו שעמוס מבטל את ערכו של הפולחן המגיע מאלה שעושקים דלים ומטים משפט, הרי שמגיע משפט המחץ: "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל?" (עמוס ה, כה). איך יכול לטעון אדם שמכיר את התורה טענה כזאת? המסקנה המתבקשת היא שהוא לא הכיר את התורה, ומדוע? על כך בהמשך.

בן זמנו הצעיר של עמוס הוא הושע, שניבא בימי עוזיה, יותם, אחז ויחזקיהו מלכי יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל. בנבואתו של הושע נמצא את המילה "תורה" (הושע ד, ו; ח, א, יב), אך ברור שהכוונה לצווים אלוהיים ככלל, ולא לתורה הכתובה שבידינו. הוא אמנם לא קטגורי כמו עמוס, אבל גם הוא שולל את הכורח בקורבנות בעבודת האל: "כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלוהים מעולות" (הושע ו, ו), "לא יסכו לה' יין, ולא יערבו לו זבחיהם, כלחם אונים להם, כל אוכליו יטמאו, כי לחמם לנפשם לא יבוא בית ה'" (הושע ט, ד; ראו גם י, א–ב, ז).

ישעיה ניבא בימי עוזיהו, יותם, אחז ויחזקיהו, כלומר באמצע המאה השמינית לפני הספירה, והוא פותח את הנבואה בהתקפה קשה כלפי הפולחן: "למה לי רוב זבחיכם, יאמר ה', שבעתי עולות אילים, וחלב מריאים ודם כרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי תבואו ליראות פניי – מי ביקש זאת מידכם? רמוס חצרי. לא תוסיפו הביא מנחת שווא, קטורת תועבה היא לי, חודש ושבת, קרוא מקרא לא אוכל – עוון ועצרה. חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עליי לטורח, נלאיתי נשוא, ובפרשכם כפיכם, אעלים עיניי מכם, גם כי תרבו תפילה אינני שומע – ידיכם דמים מלאו…" (ישעיה א, יא–טו).

בן דורו הצעיר של ישעיהו הוא מיכה המורשתי, שניבא בימי יותם, אחז ויחזקיהו מלכי יהודה. הוא מזכיר את יציאת מצרים, את משה, אהרן ומרים, את בלק ובלעם (מיכה ו, ד–ה), אבל גם הוא מסתייג מהפולחן וכורך אותו יחד עם נוהג קורבן אדם שהיה נפוץ בתקופת המלכים: "במה אקדם ה' איכף לאלוהי מרום – האקדמנו בעולות, בעגלים בני שנה? הירצה ה' באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן? האתן בכורי פשעי, פרי בטני חטאת נפשי?" (מיכה ו, ו–ז).

צפניה ניבא בימי יאשיהו בן אמוץ, כלומר בסוף המאה השביעית לפני הספירה, ומוזר שלא מוזכרת בנבואתו, אפילו ברמז, הרפורמה הדתית של המלך יאשיהו. הרי מדובר באירוע שגרם למהפכה הדתית העיקרית שהייתה בעם ישראל מעולם, כפי שיובהר בהמשך.

בפרק הבא אמשיך לנביא נוסף מנביאי בית ראשון – ירמיה, ואביא את דבריו ואף שיחה שהשתמרה בינו לבין הגולים למצרים.