האם בדרכי נועם תורתם?

אחד המתחים החברתיים הכרוניים המאפיינים את החברה בישראל עוסק ביחסי הגומלין בין הגדרות אופיה של מדינת ישראל כיהודית וכדמוקרטית – שאלה שעלתה כבר בעת ניסוח מגילת העצמאות, שבה סוכם לבסוף על "גם וגם" שברירי למדי שנסמך על הקפאת הסטטוס-קוו באותם ימים. מאז כל צד מנסה להרחיב את השפעתו על חשבון האחר.

נקודות החיכוך העיקריות הן עדיין בין ההכרה בריבונות שלטון המדינה הציונית-חילונית ובין הסמכות הדתית-הרבנית. עם הזמן התפתחו שתי מערכות חיים מקבילות: המגזר הדתי-חרדי נהנה מאוטונומיה בניהול חיי החברה החרדית וממונופול על תחומי חיים אזרחיים היום-יומיים של קהילה זו, כמו חיי האישות, המשפחה, השתתפות בנטל הביטחוני, חופש התנועה ויעדי מערכת החינוך.

העימות בין הממסד הדתי והממלכתי החריף מאז חילופי השלטון בישראל לפני שנה, שכן היה זה אחד המקרים הבודדים שהממסד הדתי לא היה שותף להנהגת הממשלה ונאלץ להתמודד עם הדרישה לרפורמות בתחומי חיי החברה שעד כה היו בשליטתו המוחלטת. הניתוק מעטיני הקופה הציבורית גרם לתסכול בלתי נתפס, וזה שחרר את שדי הגיהינום ואת חרצובות לשונם של בני הקהילה כאחרוני התגרנים בשוק.

באופן אינטואיטיבי, רוב הציבור החילוני והמסורתי מתייחס ביראת כבוד לאנשי התורה הדבקים בשינון המצוות, ומצפה מהם לייצג את התכונות הנשגבות שהתורה מייחסת למאמיניה האדוקים, כמאמר הפסוק "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר". אך עם השנים נחשפות לאור השמש התנהגויות המערערות באופן משמעותי את הילת הקדושה המיוחסת להם.

בולטת במיוחד היא הפוליטיזציה של הממסד הדתי. אם בתחילת הדרך היו המפלגות הדתיות שותפות מלאות להנהגת המדינה ולעיצוב ערכיה הבסיסיים, עם הזמן החל משהו להשתבש והפוליטיקאים החרדים החלו לסחור בכוחם האלקטורלי ולמכור אותו למרבה במחיר. התגמולים הכספיים הופנו ליעדים הסקטוריאליים הייחודיים של קהילותיהם, לפי הצהרתו של נציג מפלגת אגודת ישראל-יהדות התורה יעקב ליצמן בעידן ממשלות הליכוד, שאמר: "תנו לנו את הכסף ותעשו מה שאתם רוצים במדיניות החוץ שלכם". לאחר מעבר המפלגה לאופוזיציה ראינו איך ניחר גרונו של משה גפני, יו"ר יהדות התורה, מצרחותיו מעל בימת הכנסת נגד כוונות הממשלה החדשה לבחון ביתר הקפדה את ייעוד הכספים המועברים לאברכי הישיבות החרדיות ולמערכת הלימודים האוטונומית. הוא לא חסך ממנה כינויי גנאי שלא היו מביישים את חברי לה-פמיליה הירושלמים.

הניכור של המגזר הדתי-חרדי מערכי המדינה הריבונית בולט במיוחד בהשתמטות ממילוי חובת שירות הביטחון. רק מעטים ייענו לקריאתו של מתתיהו הכהן טרם קרב "מי לה' אלי", בעודם מחרימים ומנדים את המעטים מבניהם הנענים למלא את חובת הגיוס למאמץ הלאומי. הצדקתם כי חשוב יותר "למות באוהלה של תורה" עומדת בסתירה מוחלטת לפועלו של מתתיהו החשמונאי, שהיה עובד אדמה, אחז בחרב כשהיה צריך, ומאומה לא נפגע מקדושתו להיות הכהן הגדול בבית המקדש. לצד ההשתמטות בולט גם הניכור מהיבטים של ממלכתיות, כמו ביזוי הדגל, ההמנון והצפירה בעת אירועי הזיכרון הלאומיים, שלא לדבר על פלגים מסוימים התומכים בגלוי באויביה המוצהרים של המדינה.

תחזוקת המגזר החרדי המוטלת על כתפי הציבור העובד מנבאת מצב עתידי שבו יותר מרבע מאזרחי המדינה לא יתרמו לכלכלת הארץ בעודם נסמכים על עבודתם של האחרים. ההתנגדות החריפה של הממסד החרדי מרמזת על שאיפה לשמר את בני צאן מרעיתם בחסר ובעוני, שכן אלה מגבירים את תלותם בחסדי קצבאות צדקה ומענקים, וכך מבטיחים את תמיכתם הפוליטית – מעין עבדות מודרנית. הממסד הדתי אינו בוחל באמצעי הונאה ציבורית ממוסדת, כמו זיוף מספר הלומדים הזכאים לתמיכה ממשלתית או שחיתות והונאה דתית כדוגמת "פרשת הרבנים" בעבר – יוזמה של בכירי הרבנות הראשית להקמת מכללות לימודים תורניים, שיועדו בעיקר לאנשי כוחות הביטחון וזיכו אותם בתעודות הסמכה ריקות מתוכן לרבנות כאמצעי להעלאת שכר.

התחזות וניצול חולשות אנוש מאפיינים את התנהלותם של מאות רבנים ("מקובלים") שלצד מילוי תפקידם בהספקת שירותי דת לכול – חתונות, ברית מילה, שחיטה, כשרות וכו' – נהנים מתקבולים כספיים בתמורה ל"ייעוץ אישי" המוצע לבני קהילותיהם הנמצאים במצוקה בתחומי החיים השונים, ייעוץ המתבטא לא אחת בצורה של מכירת תשמישי קדושה וקמעות בחצרותיהם. תעשיית ענק זו, המגלגלת הכנסות בהיקף של מיליוני שקלים, היא יעד של רשויות החוק החושפות פעילות של הפרות תקנות מס והלבנת הון.

תופעה מטרידה נוספת היא השימוש באלימות מילולית ופיזית ליישוב סכסוכים. כך למשל ההפגנות לכפיית השבת מלוות כמעט תמיד בחסימת כבישים וברגימת מכוניות ועוברי אורח באבנים. שוטרים ועובדי רשויות מוניציפליות חשופים להתפרעות אלימה ולכינויי גנאי ("נאצים"), ולמעצר חשוד בפשע או תפיסת עריק נדרש ליווי של פלוגת מג"ב. רשויות החוק והמשפט מתנהלות כחסרות אונים ונמנעות מלכפות את החוק בשל הלחצים של ראשי המנהיגות החרדית. האלימות לא פסה גם ממאבקי השליטה בחצרות האדמו"רים למיניהם, למשל סכסוך פנימי בתוך חסידות גור התפתח לכדי פוגרום אלים בין שני פלגים יריבים, עד כי המשטרה הוזעקה לחלץ רב קהילתי מחשש לחייו.

 ואם לא די בכל זה, שוב ושוב מתגלים מקרים של ניאוף וניצול מיני כתופעה שכיחה בקרב הקהילה הדתית ובפרופורציות מבהילות ביחס לגודלם באוכלוסייה. קיימת רשימה ארוכה של רבנים הנאשמים בניצול נשים, גברים וילדים לצורכי מין. רק מעטים מהם הועמדו לדין, בשל מאמצי המנהיגות הדתית להסתיר את החרפה.

לסיכום, התיאורים כאן על התנהלות לא ראויה אמנם מתאימים גם למגזרים רבים אחרים בחברה הישראלית, אך הסיבה לתחושת ההחמרה נובעת מהציפיות שהממסד הדתי יתנהג אחרת, מתוך האמונה (שמא התמימות) כי עשרת הדיברות אכן מהווים מערכת ערכים מנחה בחיי הקהילה. מכאן גודל האכזבה והתסכול דווקא בקרב החילונים. לא מצפן מוסרי לעם היהודי, וודאי שלא "אור לגויים".

 "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" כתוב בספר משלי, אך נראה שהנחיה זו של האל נותרה על הנייר. לא נותר לרבים ממנהיגי העדה אלא הכותר המלווה את שמם – גאון, שליט"א, צדיק, חכם, קדוש, חסיד, מר"ן, ונציגיהם הפוליטיים בבית המחוקקים מביישים את שולחיהם. עם זאת, ודאי שלא כל המפלגות הדתיות הן כאלה – חובשי הכיפות הסרוגות ההולכים בראש המחנה הם הראשונים שיקריבו את גופם ואת נפשם למען המדינה ועתידה.

נראה שבשנים האחרונות נבקע סדק בחומה שהקימו הרבנים במאמציהם לשמר את המורשת הדתית הקיצונית שהובאה מהגלות וניטעה באדמת ארץ ישראל הציונית ללא עזרת המשיח בן דוד, עד כי יש ביניהם המנסים "להוכיח" כי מדינת ישראל הוקמה בשגגה אם לא בחטא. המציאות המודרנית מתחילה להאיר עיניים, והחשיפה לכלי התקשורת, כמו רדיו, טלוויזיה, אינטרנט וטלפונים חכמים ניידים, מניעה דור צעיר לשאול שאלות ולקדם יוזמות בכל תחומי החיים במשפחה ובקהילה, לקבל החלטות עצמאיות ולפתח קשר עם החברה האזרחית שבקרבה הוא חי.

כדי למנוע ספק, בקרב בני העדה החרדית קיימים מוחות מהמעולים בעולם היהודי, אנשים מצוינים בעלי כוחות מבריקים בכל התחומים. רבים מהיוצאים לעבודת אמת מתגלים כנכס אינטלקטואלי ממדרגה ראשונה. גם מקומן של הנשים החרדיות אינו נפקד, אדרבא – הן חדורות מוטיבציה ולהט בלתי נלאה למצוא את המקום הראוי להן בחברה המודרנית.

נימת הביקורת הבלתי מוסתרת שברקע הכתבה מקורה בדאגה כנה. אי אפשר שלא להעריך את הנחישות והמאמץ העילאי להישרדות של פרק חשוב זה בהיסטוריה של העם היהודי, שרגלו האחת עדיין אי שם בגולה (יידיש) ורגלו השנייה בארץ אבותיו – ציון, ועדיין מהסס אם לצרף את שתי רגליו יחדיו (עברית). אנו חוזים בקרב מאסף, וייתכן שהאלימות והשחיתות הן רק תופעת לוואי לתסכול ולאובדנה של מנהיגות שרק עבר והווה נותר לה. למען העתיד יש צורך במנהיגות חדשה – והיא כבר בדרך.