הנערה שהושלכה לגוב האריות

חג השבועות, הלשון הארמית והזהות היהודית ישראלית
טקסט בארמית
תמונה: ד"ר יעקב מעוז

כדי שלא להיכנס להרצאת דברים אקדמית רבת פרטים ומַלאה, אציג כמה מובאות מפיוטים שונים בארמית, שחלקם מוכרים מאוד לציבור הרחב. קהל הקוראים מוזמן לבחון את עצמו עד כמה הוא חש בנוח בסביבה הלשונית-תרבותית הזאת, עוד בטרם אתרגם ואפרש בעבורו. אולי נתחיל מהתפילה הארמית הידועה ביותר בתולדות ישראל, ואפילו לחילוניים בני בניהם של חילוניים, הלוא היא הקדיש. הנוהגים להתפלל במניין אומרים ושומעים תפילה זאת כעשרים פעם בכל יום נתון. מי שאינם נוהגים להתפלל, תפילה זו פוגשת אותם בטקסי הלוויה, שאין מנוס מפניהם, ולא פחות מזה בטקסים הממלכתיים של מדינת ישראל. קדיש נאמר ב"חגיגיות" רבה ומתוקשרת בכל רחבי המדינה בטקס יום הזיכרון לשואה ובטקס יום הזיכרון לחללי מערכות הביטחון ולנרצחי פעולות האיבה. כמו כן כולנו נחשפים לתפילת הקדיש בהלוויות של ראשי המדינה ובהלוויות של חללי צה"ל. התפילה הארמית הזאת היא אפוא מרכיב חיוני ומפעֵם בזהות היהודית ישראלית.

הבטחתי דוגמה, אז הנה לנו: "וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא. שִׁירָתָא. תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא. דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן." כמה מאתנו מבינים באופן אינטואיטיבי את החלק הזה שבקדיש? אני מניח שרוב הציבור שרכש השכלה אלמנטרית מסוגל להתמודד עם טקסט כזה. הקדיש מבקש להלל את האל בתהילה העומדת מעל לכל ברכה ושירה שהאדם מסוגל לומר בעולם הזה. רצף המילים: ברכה, שירה, שבח ונחמה – יוצר קושי בהבנה. איך ניתן להלל את האל בדברי נחמה? מו"ר פרופ' אביגדור שינאן מספר ששמע ממורו פרופ' יוסף היינמן זצ"ל כי זוהי כנראה שגיאת מעתיקים שנתקבעה ואין אדם עלי אדמות המסוגל לעקור אותה. לשיטת המלומדים, המקור לביטוי נחמתא היה נְעִימַתָא. תופעת שגיאת מעתיקים נפוצה למדי בעולם העתיק וכך התחלפה האות ע' באות ח'. אם נכונים הדברים, הרי ששירה ונעימה הן מילים נרדפות המשתלבות באופן ההולם את החלק הזה שבתפילה. תודה לשינאן (מלאך) על הפנינה הרעיונית הזאת.

חג השבועות קרב ובא ואף הוא שופע בטקסטים בלשון הארמית. גם כאן אנו מתמודדים עם כמה מחסומים תרבותיים נוספים כדי להנגיש את אוצרות הלשון והתרבות הארמית לציבור בישראל ולכולי עלמא. פיוטים מופלאים ביותר נאמרים רק בבית הכנסת, ואם הם יוצאים לציבור הרחב הרי שהביצוע שלהם עלול להרחיק קרובים, בעיקר בשל המבטא הכבד והלחן המיושן. אחד מהם הוא פיוט מרגש ביותר לחג השבועות הנהוג בקהילות אשכנז ושמו אַקְדָּמוּת מִלִּין. גם כאן לא ניכנס לעובי הקורה אלא נסתפק בדוגמה מעניינת אחת: "מְנָן וּמָאן הוּא רְחִימָךְ שְׁפָרָא בְרֵוָתָא, אֲרוּם בְּגִינֵהּ סָפֵית מְדוֹר אַרְיָוָתָא". כאן הארמית מאתגרת יותר ויש לציין שפיוט זה התחבר בזמן ובמקום שבהם הארמית לא הייתה מדוברת יותר. ואף על פי כן יוצר בן המאה ה-12 מהעיר הידועה וורמס, ושמו ר' מאיר ברבי יצחק נהוראי, בוחר להתבטא בשפה שהרוב המוחלט של קהילתו לא שמע מעולם. תופעה ידועה באמנות היא שכאב מוליד שירה ויצירה, "מליצתי בדאגתי", אמר ריה"ל. אירופה הצלבנית המיטה שואות על יהודי אירופה והם היו צריכים להסביר לעצמם מדוע זוהי מנת חלקם. המצב העגום הזה לא השתנה אלף שנים מאז תקופת המשנה. חכמי המשנה דורשים: "שהרי אומות העולם שואלין את ישראל [מיהו אלוהיכם] שכך אתם מתים עליו, וכן אתם נהרגין עליו לעולם? הרי אתם נאים הרי אתם גיבורים בואו והתערבו עמנו" (מכילתא שירה ג). מדוע שלא להתערבב עם הגויים ולשים קץ למסכת הייסורים של היהודים זה אלפי שנים? זוהי השאלה שאיתה מתמודד הפייטן של אקדמות מילין, ובתרגום עברי מהלשון הארמית שלו: מיהו זה אהובך [כנסת ישראל] יפת המראה, שבגינו את נהרגת במעונות אריות. נסו לדמות כעת נערה יפהפייה ושברירית המושלכת לגוב האריות והם מאיימים לנעוץ בבשרה את שיניהם המרושעות ולכלותו ללא רחם. מי שדובר שפות נוספות מכיר את התחושה שרעיון מסוים ניתן לבטא רק בשפה מסוימת ואף תרגום לא יצליח להעביר את מלוא משמעותו ואת התחושות המתלוות אליו. כדובר ארמית כשפת אם אני חש נאמנה את תחושותיו של הפייטן ולכן מצאתי לנכון לשתף את הציבור בקטע וידאו מיוחד שהכנתי לכבודו, ובו הנכם מוזמנים לצפות: אקדמות מילין. נעיר כי הביצוע כולל רק חלק של הפיוט הנרחב ביותר.

למי ששרד את המאמר הקצרצר הזה עד כה, נוסיף עוד שכיית חמדה תרבותית נידחת. חלק גדול של הפיוטים בארמית מוכרים לנו מפני שעולם הפיוט זכה לתחייה בעשורים האחרונים וסחף אתו חבורות מוזיקאים צעירים ואף ממלא אולמות קונצרטים רבים בארץ ובעולם. כך למשל הפיוט יה ריבון עלם, או אזמר בשבחין. אך יש כמה פיוטים שנשכחו בקרן זווית ואין מי שיגאל אותם משיממונם. אחד מהם מצאתי בגיליון "לשוננו" משנת 1974 ושמו בראש או בפתיחת המגילה ארישא דמגילתא, שהן לוחות הברית ועשרת הדברות המשמשים נושא מרכזי בחג השבועות. כאן הפייטן עוסק בדיבֵּר האוניברסלי, ההומניסטי והנצחי ביותר, לא תרצח. הוא מציג דילמה ידועה בספרות היהודית בזו הלשון: "הַאִי מָרֵי דוֹרָא דְּיֵימַר לַךְ תִּתְקַטֵיל אוֹ קְטַל, תִּמַסֵר נַפְשַׁךְ לְקַטְלָא וּרְעוּתָא דְּמָרַן לַא תִּתְבָּטַל." אין צורך בפרשנות מרובה כדי להבין את הדילמה שלפיה רשעים מרושעים בכל הדורות העמידו את היהודים בפניה, להרוג או להיהרג. בתרגום פרופ' אברהם טל רוזנטל: "אם יאמר לך אדוני העיר: היהרג או הרוֹג, מסור נפשך להריגה ורצון אלוהינו לא יתבטל." אני יכול להוסיף בזהירות רבה שאנשים לא רוצחים אנשים אחרים לא רק מפני שזהו רצון האלוהים. אבל יש לנו כאן עוד חיזוק להתנהגות מוסרית ואנושית של האדם ועלינו לחבקו בשתי ידיים. גם כאן מחבר הפיוט הוא איש ימי הביניים, ר' יום טוב בן יצחק מיואני מן העיר יורק שבאנגליה. מה לו ולארמית? מה שלכל עם ישראל ולארמית. הלשון הארמית בנתה את הלשון העברית, את הספרות היהודית ואת הזהות היהודית-ישראלית. אם נדע לשמר אותה בצורתה הספרותית והמדוברת כאחד, רק אז אולי נהיה זכאים למעט מזעיר של התואר עם חכם ונבון. חג שבועות של שלום.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

8 תגובות

  1. שגיאות העתקה במקורותינו הן רבות לדעתי. נסיונות הפרשנות בהרבה מקרים מגוחכים מאוד. למה לא להגיד טעות – פליטת קולמוס ולתקן?

  2. אני חושב שהפעילות שלך נהדרת וכי היא צריכה להיות מובלת בתמיכה ממשלתית. מדובר ביסודות של עמנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של קימל

אלוהים אינו שוטר

עבריינים בחסות הדת – כיצד ניתן להסביר את הסתירה