חמץ וחמיצות חברתית

ביעור חמץ פוליטי וטיפוח הבנה חברתית
מצה וטוסט
חמץ או מצה תמונה: יעקב מעוז

בתלמוד מופיעה אגדה ידועה שבאה להסביר מדוע נחרבה ירושלים, ולפיה סכסוך בין שני חברים, קמצא ובר-קמצא, התגלגל ככדור שלג לאומי והמיט אסון על האומה. קמצא ובת-קמצא של ימינו הם לא שתי דמויות שוליות אלא לא פחות משר הבריאות ויושבת ראש הקואליציה היוצאת. דווקא סוגיית החמץ בבתי חולים, מבין כל הסוגיות הדרמטיות בישראל, היא זו שתגרור את מדינת ישראל לכאוס פוליטי נוסף. כל בר-דעת מבין שזהו תירוץ דחוק למימוש סדר יום פוליטי, אחר לחלוטין מהסוגיה ההלכתית של חמץ במרחב הציבורי. מסורת ישראל האהובה שלנו נסחרת בבורסה הפוליטית ואיננה מוסיפה לתפארת מדינת ישראל. אך הביקורת שיש לנו על הפוליטיזציה של הדת היהודית איננה פוטרת את האזרחים היהודיים של מדינת ישראל מחשבון נפש בנוגע לשאלה אם יוּתר להכניס חמץ לבתי חולים בפסח אם לאו.

מבחינת החוק האזרחי בישראל, כבר באפריל 2020 קבעה הסמכות המשפטית הגבוהה ביותר, בית המשפט העליון, כי תותר הכנסת חמץ לבתי חולים. הנימוק העקרוני היה כי איסור הכנסת חמץ וחיפוש בכליהם של המבקרים מהווים פגיעה בזכויותיהם של באי בית החולים לחופש מדת ולפרטיות. ייקשה על מי שמכבד את הדמוקרטיה הישראלית להתווכח עם פסיקה שכזאת. מדינת ישראל איננה מוגדרת כמדינה דתית ולכן אין מקום לחקיקה דתית ולאכיפתה. רק נזכיר כי באותה העת ישב איש חסידות גור על כס שר הבריאות של מדינת ישראל והגוף העותר לבג"ץ היה הרבנות הראשית. במילים אחרות, גורמים דתיים ביקשו מבג"ץ החילוני הכשר לחוק דתי שייכפה על לא דתיים או לא יהודים.

אך הדברים האלה אינם אלא רקע לשאלה חברתית דרמטית רחבה ועמוקה הרבה יותר מהשאלה ההלכתית-יהודית או השאלה המשפטית-חוקתית. השאלה היא האם יכול לשרור כבוד הדדי בין קבוצות זהות שונות בחברה הישראלית. האם האווירה החברתית היא כזאת שהבנה הדדית עשויה לפתור בכוחות עצמה מתחים על רקע התנגשות בין ערכים. לכן אפשר שהזירה האמיתית לפתרון סוגיה שכזאת היא לא בַּרשות המחוקקת ולא בשופטת. חכם גדול אמר פעם שהחוק במיטבו הוא לכל היותר המינימום של המוסר. חברה מתוקנת שואפת להשיג יותר מן המינימום הזה.

לפחות לפי הצדדים המעורבים בעתירה נראה כי השאלה המרכזית נדונה לא רק בהקשר התוך-יהודי אלא בהקשר של היחסים בין יהודים ולא יהודים בישראל. ארגון עדאללה היה צד במשפט, ולכן אנו רשאים להסיק שהוא בא להגן בעיקר על ערבים המבקשים להכניס חמץ לבית החולים בימי הפסח. כך יוצא שהשאלה המרכזית היא לא החמץ כשלעצמו אלא יחסי אזרחים יהודים וערבים במדינת ישראל. לפי מיטב המסורת הדמוקרטית, בית המשפט נוטה להגן על זכויותיו של המיעוט. אך בית המשפט לא יכול לבנות יחסי אמון בין שני הסקטורים הגדולים במדינה. אין לו כלים לכך וזה גם איננו תפקידו. אילו היו שוררים יחסי אמון וכבוד הדדי בין הצדדים, לא הייתה עולה שאלה שכזאת כלל ועיקר. אני מוכן להתנבא שאילו היו שואלים ערבים בישראל אם באופן אישי כל אחד מהם היה מוכן לוותר על הזכות להכניס לחם לבית החולים במשך ימי החג של היהודים, התשובה הייתה חיובית ללא סייג. בפועל קיימים יחסים תקינים למדי בין יהודים וערבים בהקשר הדתי. לא נמצאים הרבה יהודים בינינו שהיו פותחים שולחנות באופן מפגיע על יד מוסלמים הצמים ברמדאן. יהודים במקומות עבודה רבים אינם אוכלים בימי צום הרמדאן על יד ערבים העובדים איתם. המוטיבציה לכבד את דתו של הזולת קיימת בקרב שני הצדדים. השאלה בהקשר זה היא מי במדינת ישראל ממנף את המוטיבציה הזאת לכדי הסדרה אזרחית וולונטרית של היחסים בין הצדדים סביב מועדים בלוח השנה שלהם. התשובה השלילית היא, לא בית המשפט, לא עדאללה ולא הרבנות הראשית לישראל. התשובה החיובית היא, גורמי חינוך פורמלי ובלתי פורמלי והחברה האזרחית בישראל.

בימים שבהם הכול נסחר בין פוליטיקאים ובין ארגונים המתפרנסים מליבוי היצרים וממריבות הרסניות, יהיה נאיבי להציע חיבור אמנה חברתית בהקשר של כבוד הדדי למנהגים הדתיים של שני הצדדים, או אפילו יותר משני צדדים. אבל הנאיביות הזאת היא גלגל ההצלה של החברה הישראלית שבה קבוצות זהות עסוקות בשאלה מי יותר צודק במקום לעסוק בשאלה כיצד מעצימים את הצדק לטובת הכלל. עד היום אובדן הנאיביות, התחכום, התחבולה והקומבינה לא קידמו במאומה את הלכידות החברתית, הערבות ההדדית והסולידריות האנושית. אמנה חברתית תחוּבר על ידי אזרחים שוחרי שלום וכבוד הדדי, היא תְּנוּכַס על ידם והם ישמרו על הנכס הזה מתוך רצון חופשי ולא מתוך כפייה. השאלה היא, האם מדינת ישראל משקיעה ממשאביה בהקמת מנגנונים חברתיים כאלה, שעלותם זולה לאין ערוך מהתביעות המשפטיות ויעילותם גדולה לאין ערוך מהמנגנונים החוקתיים הענפים. התשובה היא שלילית. חג החירות מספק לנו שבעה ימים של הרהור בסוגיה זו ואולי ביעור החמץ החברתי יביא עלינו ברכה רבה. נאחל לעצמנו חג פסח של שלום ושמחה ורמדאן כרים.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

10 תגובות

  1. אתה כל כך צודק. רק אתמול ראינו עוד הוכחה לקמים עלינו לכלותינו. זה זמן אחדות והכלה. לא זמן מריבה והתפצלות.

  2. הלוואי שאנשי העם הנבחר יבינו זאת. אבל אני לא כל כך אופטימי.

  3. תראה מאמר שכתב מר ברעם סמוך למאמר שלך. אנחנו עם קרוע מבפנים. לכן לא בטוח שההצעה שלך ניתנת בכלל ליישום.

  4. מאמר נהדר שניתן למצוא באתרים שפויים שמספרם לצערנו קטן.

  5. אם הבעיה החברתית היה חמיצות, עוד היה מרום לחשוב על פתרון. אבל כאשר היא כבר ברמה של חומצתיות קטלנית, לא בטוח שדברי חוכמה ושכנוע יעזרו.

  6. השאיפה צריכה להיות חינוך ולא אמנות, שאותם אחר כך לא מקיימים. אבל מערכת החינוך שלנו עצמה מחולקת בין כללי, דתי, חרדי, עצמאי, ועוד חלוקות ביניים. וכל אחד מושך בכיוון אחר.

  7. ואם כבר בחמיצות עסקינן
    לא ברור לי למה הצמידו בכל השנים האחרונות את התכונה הזאת כשם נרגף לשמאלנים
    אבל אין ספק שעיקר מקורות החמיצות, ובעיקר זו המבושלת במזיד, מצויים בימין הקשה

  8. בקרוב יש לנו את החג הכי חשוב
    יום העצמאות
    ותראו איזה מריבות מכינים לנו במקום שירי אחדות וחיבוקים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של קימל

אלוהים אינו שוטר

עבריינים בחסות הדת – כיצד ניתן להסביר את הסתירה