קדיש על תרבות ישראל

המנון התחדשות התרבות העברית-ארמית בישראל
מילות ברכה בארמית

את התפילה הנפוצה ביותר בציבור היהודי הרוב מוחלט של היהודים איננו יודע לקרוא נכונה ועל אחת כמה וכמה שאיננו מבין כדבעי. אלו הן חדשות עצובות ביותר למי שנחשבים בעיני עצמם עם-הספר, העם הנבחר, עם-סגולה, אור-גויים ועוד מחמאות עצמיות גדולות מנשוא. הדברים האלו נכונים, למרבה הצער, גם לציבור הדתי וגם לציבור החילוני; ואף למסורתי והליברלי. על ההנחה שדתיים מבינים בהכרח במקורות הדת של היהדות צריך לערער. דתיים עמי ארצות קיימים באותה המידה שישנם חילוניים בורים (בהקשר המדובר בלבד). זוהי שוויוניות לא משמחת. התרבות היהודית ישראלית משתטחת, אם מסיבות פוליטיות ואם מסיבות של חוסר עניין בטיבה ובמהותה. הזיהוי השגוי שבין הדת היהודית ליהודים הדתיים כמיצגיה הבלעדיים גרם לרבים וטובים לבעוט ברכיב חיוני ביותר של תרבותם. בחברה המקדשת את תרבות הטכנולוגיה העילית וחלום התְצוּאָה (האקזיט), את תרבות הצריכה, את הנוחות והפרטיות (האינדיבידואליזם), לא נותר מקום רב לעניינים שבקדושה. רוב החילוניים אינם מתעניינים בה ורוב הדתיים יוצאים ידי חובתם במינימום ההכרחי. הקדיש הוא רק אחד התסמינים של מחלת הזהות התרבותית (CID, המצאה שלי) שבה לוקים יושבי הארץ המובטחת.

מדוע תפילה דתית ומיושנת בלשון הארמית, המקובלת רק בקרב מגזרים מסוימים, צריכה לעניין את החברה הישראלית המודרנית? כדי להשיב על השאלה הזאת עלינו לקחת את אחד הטקסים שהם תמצית הזהות הישראלית ועליו ישנה הסכמה רחבה, יותר מכל דבר אחר בישראל. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, רוב מוחלט של הציבור היהודי בישראל מתייחד עם הנספים ומקדיש תשומת לב להתנהלות טקסי הזיכרון. אי אפשר לומר שטקסים אלה הם דתיים במובן המקובל של המילה. יש בהם מרכיבים חילוניים רבים, כמו שירת ארץ ישראל בפי נשים, רחמנא ליצלן. עם זאת, נוכחותם של גורמי דת רשמיים ורכיבים מהמסורת היהודית כמו "אל מלא רחמים", פרקי תהילים וקדיש משווים להם נופך דתי במידה רבה. אנו פוגשים את הקדיש גם בטקסים אחרים, כמו טקסי יום השואה וטקסי ההלוויות של חללי צה"ל. כולנו מזועזעים ממותם של חיילות וחיילים צעירים ויפים, שומעים את הקדיש שאומר האב, האח או הבן ולא מבינים ממנו דבר או חצי דבר. הייתכן?! צר לי להוסיף כאב על כאבם של אהוביי הקוראים. להתייחד עם זיכרון הנספים למעננו ולמען המדינה מבלי להבין מה נאמר בטקס של דרכם האחרונה, משמעו זלזול במתים וביזוי משפחותיהם.

בחברה הדתית קיימת תופעה הפוכה במובן מסוים. בקרב קבוצות כאלה ואחרות (מבלי להזכיר שמות) מתקיימת מדי יום אולימפיאדה של קדישים. הללו מניחים שאמירת קדישים רבים מעצימה את כוחו האין-סופי ממילא של בוראם. כמו כן מניחים שאמירת קדישים רבים מתקנת את מצבו של הנפטר בעולמות העליונים. מי מאתנו לא ירצה להיות החברותא של הקב"ה ולעבוד אתו שכם אל שכם? מי מאתנו לא ירצה לתקן את מצבם של אהובינו שהלכו לבית עולמם? הקדישים הרבים הללו מביאים לידי כך שהם נאמרים רק כשגרת לשון, ללא כוונה ובחוסר הבנה. זהו ביזיון מסוג אחר, שעלי דומיו נאמר "כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים" (ריה"ל). כך נעשים דתיים מסוימים שותפים לחילונים מסוימים במפעל הכחדת קדושתו של הקדיש ובמיזם הוזלת מעמדה של התפילה. מי אמר שאין דיאלוג בונה בין חילוניים לדתיים בישראל?!

הלשון הארמית של הקדיש מטריחה עלינו מאוד. דתיים לא יסכימו לתרגם אותה לעברית כחלק מסידור התפילה ויעדיפו את הבורות על פני השינוי והחידוש. חילוניים ישייכו אותה לדתיים מבלי להבין שהלשון הארמית הקימה את הלשון העברית שבפיהם ויצרה בכך את התרבות שבה הם כותבים שירה או תכניות עבודה. בימים שבהם לשון הקודש העברית סובלת מהתעללות של ביטויים לועזיים המחוררים אותה ככברה, אין זמן להתעסק בלשון הקודש השנייה של העם היהודי, שבה אנו אומרים את הקדיש, את הכתובה ואת כל נדרי. אימותינו ואבותינו, מייסדי האומה היהודית, דיברו ארמית לפני העברית. חלקים של התנ"ך כתובים ארמית, ספרות התלמוד משופעת בארמית, ספר הזוהר כולו ארמית, סידור התפילה מיוסד על אדניה הלשוניים של הארמית, הלשון העברית המודרנית וביטויים מקצועיים רבים מתחום המשפט והרפואה הם ארמיים. קבוצה משמעותית של יהודים מארץ אשור עודנה דוברת את הלשון הארמית. האין אלה סיבות מספיקות לכך שהתרבות הישראלית תקדיש מעט תשומת לב ומשאבים לאחד מיסודותיה החשובים? יש לקוות שנותרו כמה פקידים במשרדי החינוך והתרבות שתופעה זו מטרידה אותם והם מתכננים מענה ראוי לאתגר המדהים הזה.

עניין נוסף המוסיף קושי על קושי הוא העניין המגדרי. ברוב החברה הדתית נשים מודרות מבית הכנסת ומטקסים ציבוריים. חלקן מעדיפות שלא להימצא בסביבה גברית שבה אין להן ביטוי ונוכחותן תסיח את דעת הגברים הטהרנים. נשים מועטות ביותר הקימו לעצמן מניינים אלטרנטיביים. תופעה זו זעירה מכדי השפעה משמעותית על החברה הישראלית. בחברה המסורתית, הליברלית והחילונית בתי הכנסת פתוחים לרווחה בפני נשים, אך המספרים מלמדים שנשים נמנעות מלקחת חלק פעיל בבתי הכנסת. המשמעות פשוטה – כמחצית מהאוכלוסייה בישראל מכירה מעט מאוד את סידור התפילה ומתוך כך איננה מכירה את תפילת הקדיש. על נשים נאסר לומר קדיש בציבור מעורב, והמעטות שעושות זאת, עקב מות בן משפחה והיתר של רבנים בודדים, קוראות אותו בגניבה ובמחתרת.

הדברים הללו לא באו לזרוע מורך לב בקרב הקוראים ולא באו לנבא שחורות, אלא זוהי קריאת השכמה לראיית החן והחסד שמשרה עלינו התפילה הארמית הנהדרת הזאת. מקובל לחשוב שתפילה זו קשורה במתים, אך האמת היא שאין לה כל קשר לכך. זוהי תפילת שבח לַאין-סופי, וכמו כל תפילה יהודית בקשה על טובתו של עם ישראל, על טובת הציבור וטובת הקהילה. למען האמת, הארמית של תפילה זו קלה להבנה לדוברי העברית. יש בה נימה פואטית, כגון "יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ… לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא", שמשמעה: שמו של האל יתברך מעל לכל ברכה, שירה, שבח ונחמה שאנו מסוגלים לומר בעולם הגשמי הזה. יש בה גם עושר מדהים של מילים נרדפות קלות להבנה ובאות ברצף אחד: "יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל". היא מציגה תפיסה של כלל-ישראל ומחזקת את הערבות ההדדית: "יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא", והמשמעות פשוטה, שנזכה כולנו, אנו ואתם והן, ללא יוצא מן הכלל, לחן ולחסד מאת האל. בתפילה זאת אין אויבים ואין רעים כמו בתפילות רבות אחרות. אין בה יראה מפני הקב"ה אלא אהבה צרופה. אין בה אימה אלא שמחה של מצווה וחדוות הדבקות. מוטיב אנושי אחד בולט בה ביותר: "יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא", שישרה עלינו שלום גדול מן השמיים. אם נרצה, הקדיש הוא בעליל תפילה שוחרת שלום – תפילה פציפיסטית, בלשון עם לועז.

אמרנו שנוצר קשר בין הקדיש לאבלות, גם אם לא זו הייתה כוונת המשורר. "קדיש דרבנן", או "קדיש על ישראל", נאמר בדרך כלל לאחר לימוד או דרשה או קריאה בכתבי הקודש בציבור. השאלה, לאחר הדברים האלה, היא האם אנו הולכים לקרוא קדיש על תרבות ישראל, דהיינו על אובדנה, או שאנו הולכים לקרוא את המנון התחדשות התרבות העברית והארמית העשירה שאנו בונים מדי יום כאן בארץ ישראל. לא קשה לנחש מהי דעתו של כותב שורות אלה. כדי שלא לפטור עצמו בדברי קינה, בכי ונהי בלבד, משתדל המחבר לעשות להפצת נכסי התרבות של העם היהודי ולחידוש הלשון והתרבות הארמית. אחד מהם מוצג לפניכם בקישור הבא קדיש בלחן יהודי ארץ-אשור. כאשר תצפו, תיהנו ותחכימו, זכרו שיש מעט מדי יהודים הדוברים את הלשון הארמית כשפת אם. הם הולכים ונכחדים מאתנו ויחד איתם ייכחד אחד מנכסי התרבות היסודיים ביותר של הזהות היהודית ישראלית. כל אחד מאתנו מצווה לעשות את כל אשר לאל ידו להציל את התרבות הזאת למעננו ולמען הדורות הבאים.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

15 תגובות

  1. מאמר מעניין וחשוב
    יחד עם זאת חייבים להיות ריאליים, להחזיר את הארמית להיות לשון מדוברת זה לא מעשי

  2. כבר חמישים שנה שאני מחכה ל"קדיש" בעברית- אף אחד לא מעז להרים את הכפפה מחשש תגובת המפלגות הדתיות הבולמות כול שינוי שמא יזלוג להתאמות נוספות מימי הביניים לעידן הנוכחי

  3. כרגיל, מאמר מרתק ומגלה לנו עוד ועוד היבטים נעלמים וחכמים, מקווה לא נשכחים, במקורותינו "החשוכים".
    חזק וברוך ידידי היקר.
    שבת שלום ובהזדמנות אחרונה לשנה העברית החדשה, שתבוא עלינו שנה טובה ומבורכת.

  4. קריאת השכמה זה דבר חשוב אבל יש סדרי עדיפויות. יש הרבה דברים שאם לא יתוקנו יאבד לנו החזון הציוני.

    1. שלום רב.כדאי לציין שבמקור התפילה נאמרה בעברית, כפי שנאמר בבבלי (ברכות כ"א, ב'): מאוחר יותר נקבע שיש לומר את הקדיש בארמית בבלית, שפת הגמרא. (על פי מדרש משלי. (ראה מחזור ויטרי סימן צ"ה)
      הקדיש הוא אכן תפילה מיוחדת ומלאה בשבחים לבורא העולם. אמירת תפילה כזו יכולה לעורר עלינו את קנאתם של המלאכים ולגרום לקטרוגים, ולכן היא נאמרת בארמית, שפה שהם לא מבינים.(מחזור ויטרי , סימן, צב)
      שבת שלום.

      1. אם הסיבה היא מורא קנאת המלאכים.. שריד מימי הביניים הנבערים כמו "מרירי יום" לפיו אסור ללכת בצל
        בעונה מסוית בשנה מחשש שהשד המתחבא בצללים יתנפל על ילדים בני 11- אז הפעם אני מוטרד עוד יותר
        בבקשה- מי שיודע את ה"קדיש" בעברית? אנא לפרסם כאן
        בתודה מראש-שפוי (אני מקווה..)

  5. שלום רב.כדאי לציין שבמקור התפילה נאמרה בעברית, כפי שנאמר בבבלי (ברכות כ"א, ב'): מאוחר יותר נקבע שיש לומר את הקדיש בארמית בבלית, שפת הגמרא. (על פי מדרש משלי. (ראה מחזור ויטרי סימן צ"ה)
    הקדיש הוא אכן תפילה מיוחדת ומלאה בשבחים לבורא העולם. אמירת תפילה כזו יכולה לעורר עלינו את קנאתם של המלאכים ולגרום לקטרוגים, ולכן היא נאמרת בארמית, שפה שהם לא מבינים.(מחזור ויטרי , סימן, צב)
    שבת שלום.

  6. שמירת ערכים תוך התאמה להתפתחות העולם זה המבחן הגדול של הדתות.

  7. בואו נשים דגש על עברית. הדורות הצעירים כבר לא יודעים עברית גבוהה, ואפילו הנמוכה הם חלשים. כאן הבעיה הלשונית שלנו.

  8. מאמר יפה המחבר עבר והווה ומוביל לעתיד טוב יותר (אני מקווה)

  9. גם אני מצטרף למברכים את המאמרים שלך ואת הפעילות המבורכת המלווה אותם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך