היהודי הרבני והיהודי הריבוני

הרהורים בתשעה באב
תמונה של עוזי ברעם
עוזי ברעם

הוזמנתי ליטול חלק בפאנל מורחב העוסק במשמעותו של יום האבל הלאומי תשעה באב. לא יכולתי להשתתף באירוע, אבל כאשר חשבתי עליו הבנתי שאינני יכול לנצור את תשעה באב מחוץ להוויה הכללית. מארגני הכנס, "כנס שדרות", צירפו כמה קטעים שילוו אותי בהופיעי שם. קראתי שוב ובעיון את מגילת איכה, שהיא מצמררת בעוצמת הכאב העמוק בנפול הסמל הריבוני של היהדות. הלב דואב על המיית הנפש ותחושת היגון של כותבי המגילה. אבל בקראי את הפסוק "צדיק הוא השם כי פיהו מריתי" או "ויבער ביעקב כאש להבה", והמוטו חוזר על עצמו בווריאציות מורכבות, חשבתי שקבלת צידוק הדין של האורתודוקסיה לא הייתה מביאה לרנסנס של העם היהודי ולהקמת המדינה.

היהדות השונה, השואלת והמתחקרת ולא נכנעת לסטיכיה היא ששינתה פני עמנו. אם נכנה את מה שקרה במאה העשרים ומעט לפניה בשם "מהפכת התקומה", נאמר שמהפכה זו צלחה כי האמינה ביהדות מדינתית פתוחה עם זיקה מבוקרת אל המודרנה. יהודי של זהות דתית כמרכיב יחיד הוא היהודי שמקדש את "צידוק הדין". זה מוביל לקבלת עול גלות איומה, גזענית ומסוכנת, ולעוינות לכל תנועת שחרור שעצם הקמתה מהווה ערעור על צידוק הדין.

איננו קהילה דתית, אנחנו עם. הלכנו למוקד המעצמות הניצות לתבוע את הצדק האנושי שלכל עם זכות לממשו. הרצל, ויצמן, בן-גוריון, ז'בוטינסקי, ארלוזורוב ושרת חילצו מדינה מאומות העולם ולא מבורא עולם. הלאומיות היהודית-ציונית לא קידשה את "עם לבדד ישכון", היא רצתה הכרה כעם להקמת מדינה, ועל קיומה היה הכרח להילחם גם בכוח הנשק. הזהות הלאומית שהביאה ההשכלה והציונות, בניגוד לזהות הדתית האולטימטיבית, אפשרה לה להסתכל על ההיסטוריה הקרובה לא מזווית של יהודי רבני אלא מזו של יהודי ריבוני.

הקנאים המטורפים – החרד"ליסטים של היום – גררו בעיניים עצומות יישוב מחולק למרד חסר תקווה במעצמה עולמית. יש מרד שיש לו הצדקה גם בעיניים ריבוניות, כמו מרד גטו ורשה, שהיה אולי חסר סיכוי אבל ניצב מול מעצמה שרצתה להשמידנו. לא כך היה המאזן בחורבן הבית בין רומי לבינינו. עוד לפני חורבן בית ראשון הזהירו הנביאים ישעיהו וירמיהו שבריתם של מלכי יהודה עם מצרים תמיט חורבן. וכך היה.

תשעה באב הוא יום מספד דתי ולאומי. גם ראשי תנועת התקומה החשיבו את היום כיום אבל לאומי, אבל דרכם המדינתית, ולא הרבנית, היא שהביאה לתקומה המופלאה ולהקמת מדינה שהיסוד הרבני ולא הריבוני כעם מעסיק אותה כל העת…

כאשר נפלה חומת ירושלים והמתונים שאלו, "מה עשינו? לאן נוליך את החרפה?" ענו להם חסידי צידוק הדין, "מחר יבוא המשיח". אשרי המאמין.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

14 תגובות

  1. בית שלישי כבר אבוד
    אולי לקראת בית רביעי הלקחים ילמדו וייושמו

  2. המאמר של עוזי ברעם, בתשעה באב, מעלה סוגיה שממעטים לדבר עליה אך יש בה אלמנטים של התפכחות מסטיגמות המכתיבות את חיינו ברמה יומיומית. הסוגייה העיקרית המוצגת במאמר, לדעתי, היא כיצד "צידוק הדין", לעצם גלות עם ישראל התפתח בעיקר אצל החרדים לסטיגמה הקובעת שאין כל אפשרות לשנות את הגורל שנגזר על עם ישראל, אלא רק עם בואו של המשיח. זוהי תובנה שאפשר וחשוב להבין ולהזדהות עם ה 'למה' חרב בית המקדש, אך לא עם ה 'כמה' (זמן) שהוא אינסופי, או עד בואו של המשיח. ניתן גם להבין את הכניעה לגזירת הגורל בתקופות קשות במיוחד, בין אם בשל מציאות שאינה ניתנת לשינוי (עבדות, מגבלות קשות וכד') ובין אם בהשלמה עם העונש עד בואו של המשיח. אך תנועת הציונות, עשתה את הבלתי אפשרי, ועם ישראל חזר לארצו ובגדול. זאת למרות שהחרדים רואים בציונות התרסה מול "צידוק הדין" והגורל, ועקב כך אינם מגדירים את עצמם כציונים. יחד עם זאת, אי אפשר שלא לראות ולהתחלחל מהחברה הישראלית השסועה והמסיתה ואת ההתאמה לאווירה שנוצרה לפני אלפיים שנים והביאה לחורבן בית שני.

  3. אני חולק על הפירוש של צידוק הדין כפי שהצגת. להבנתי את הטקסטים זה התפתח מהעמדה שלא לצאת להילחם נגד רומא אלא להרכרין את הראש. העמדה של רבן יוחנן בן זכאי. בניסוחם – שבועה שלא לעלות בחומה. כשם ש"המשיח " נהפך ממלך בשר ודם" לישות שמיימית -מעין מלאך.
    וכן זאת טעות לחשוב ש"הרבנים" בהכללה לא ידעו איך להתאים את ההלכה למצבים משתנים, ולמושגים משתנים של החברה מרבן יוחנן בן זכאי שבזמנו ובהנחייתו "הומצאו" התפילות ש/מהוות את סידור התפילה היהודי עד היום, ועד האמורא החשוב שמואל שקבע "דינא דמלכרותא דינא". ועד הרב קוק ורבנים אחרים לפני דור או שניים . שידעו איך לבטל כל מיני הלכות שנעשו אנכרוניסטיות. חישבו למשל על נושא שנת שמיטה – מה פסק הרב קוק מה עשו למעשה בשנים שבהן קמה ההתיישבות הדתית צ ומה עושים החרדיטם בימינו.

  4. המינוח הנכון היה בראשית הדרך יהודי דתי מול יהודי ציוני. הציונות קמה בכדי להציב אלטרנטיבה מול הדרך הדתית שלא הוכיחה עצמה. הטרגדיה השחורה היא שחלק מהדתיים החליטו פתאום שהם ציונים ואפילו מצליחים להשתלט בהדרגה על המדינה הציונית.

    1. מעולם לא חשבתי כך אבל אני מתחיל לחשוב שבזירה הפוליטית חסרה תנועת חילונים מוגדרת. זו לא מפלגה פוליטית אבל תנועת המונים שתגן על המרחב הציבורי. ההתקפה באה רק מהחוגים הדתיים הפרדה מגזרית. סגירת מרכולים בשבת. שינוי תכנית הלימודים בעיקר באזרחות והיסטוריה.
      אני מדינה יהודית אבל מעולם לא חשבו שההגדרות החרדיות-חרדליסטיות ישפיעו על מהותה. עכשיו יש מקום לבחון התארגנות חילונית מניעתית

  5. בניסיון להבין או להגדיר תהליכים המתחוללים בתקופתנו, קיים פיתוי גדול לערוך אנלוגיות לתהליכים היסטוריים כדי "ללמוד מן ההיסטוריה לקחים",ואכן יש מקרים שניתן להבינם לעומק על ידי השוואה פרספקטיבות לעבר. עם זאת חשוב תמיד להתבונן בייחוד של כל תקופה הן לגבי החברה שדנים בב, והן לגבי העולם הסובב אותה. עוזי ברעם מתח קווי דמיון ל2 גישות קיצוניות בעולם היהודי לדורותיו. שכבר מדורות קדומים התייחסו אליהן: הגישה שמדגישה את עקרון " הכל צפוי, ואדם חייב לקבל את עולמו באשר האל, בורא העולם, ממשיך לנהל אותו ודעתו של האדם קורה מלהכיל תהליכים שהחלו לפניו וימשיכו אחריו. לפיכך האדם אינו קובע מהלכים עולמיים או לאומיים, זה ברשותו של האל שעושים את דברו ללא הסברים לכל היותר "נשמע" אחרי ש"נעשה".
    הגישה הרציונאליסטית, שמעמידה את האדם ותבונתו במרכז ולא את אלוהים, החלה באירופה במאה ה18 ובעולם היהודי שבאירופה פרחה במאה ה19 (תקופת ההשכלה, מרכזי חכמת ישראל). בעולם המודרני אפוא החלו בני האדם להניע מהלכים גדולים מכוח תבונתם וכך היגיעו חלוצי הבונים את הבית הלאומי היהודי.
    עוזי ברעם מתאר את הפתיחות המודרנית שאפיינה את בוני החברה היהודית החדשה, הם בוני המדינה.גם התרבות, שמשקפת תמיד את רוח העם
    התחדשה והאדם היוצר תפס בה מקום מרכזי.
    וכך הגישה הפתוחה יצרה חברה חדשה בתקופה המודרנית. שעל בסיסה ניתן היה לבנות מדינה מודרנית.
    אותו חלק בעם, שמתנגד עד היום להתייחס לאדם כגורם מרכזי, שעומד על העיקרון שאלוהים במרכז הדברים ושליטה הבלעדי,
    לא היה יכול להקים חברה חדשה
    יתרה על כך, הוא נאבק בעצמה בכל הקשור לחברה הומנית ופתוחה. החלק הזה בעמנו ממשיך למעשה את המתנגדים לרמב"ם ששילב אמונה שלמה באל עם עמדה שכלתנית. והיו בהם שאף שרפו את ספריו.
    "הבחירה נתונה" נאמר במקורות
    ואני מקווה שגם אנשים שמאמינים באל, יבינו יותר וייפתחו לדרך הישראלית בשילוב עם אמונתם, כפי שמציע הרמבם במכתבו לרבני דרום צרפת ובכתבים אחרים. רק אז תיכון כאן חברת רווחה פתוחה ומפותחת לכולם

  6. הבעיה תפתר רק אם יצליחו כאן להפריד בין דת ומדינה. לא בטוח שיצליחו.

  7. רוב העמים הפגנים האמינו שכשר הם נוצחו גם האלים שלהם נוצחו ועברו לסגוד לאלי המנצח של היריב ובזה איבדו את הייחוד הלאומי שלהם. כך נמחקו העמונים, המואבים, האדומים, הארמים, הבבלים, האשורים, הפלישתים והפיניקים? היהודים האמינו באל אחד אוניברסלי שבחר בנו לעבדו ולמלא את מיצוותיו ושום אל אחר לא קיים לכן הוא בלתי מנוצח. הדבקות הזאת באלוהים ובמצוות שימר את היהודים על אש קטנה. הנוצרים, המוסלמים, הבולשביקים והבודהיסטים המירו את העם הנבחר באדם נבחר ובזה נתקו את הדת מהלאום. הכחדת הלאומים פסקה כי אותה דת משותפת לכל הלאומים שמעם לפעם נמצאים בקונפליקטים ברמה מתחת לדת. מה שמעניין אצל היהודים שכשם שאני פונה לכל מיני גורמים כמו נתיבי ישראל, המועצה שלי (עוומר) , המשטרה ואני מוצא את עצמי פונה אל הקיר, כך העם הנבחר הבין סוף סוף שפניה לאלוהים זה מבחינה מעשית לדבר אל הקיר (הכותל המערבי). וזה מאד מוצא חן בעיני. אני מציע לכל משרד ממשלתי ורשות ציבורית לבנות קירות בכל מיני מקומות ציבוריים וכל אזרח יוכל לדבר אל הקירות ואפילו לדחוף פתקים בנישות שיותקנו בקירות ובא לציון גואל.

  8. התפרסם באתר מאמר של ד"ר בורוכוב על הצמיחה הצפויה של הסקטור החרדי. אתם באמת חושבים שהמדינה תשרוד תהליך שכזה. מה חושבים המנהיגים שלנו? למה הם טומנים את הראש בחול?

  9. ויש סוג שלישי של יהודי
    היהודי הרברבני
    ולא חסרים כאלה
    והם מסוכנים

  10. החרדים נעלמו שום
    האם מאחורי הקלעים הם מבטיחים את המשך חנה ואם למעיינות התקציב?

  11. הטוקבקים הארוכים שאתה מצליח לקבל מעידים שאתה מעורר עניין ותגובות

  12. למה לא לחלק לשתי מדינות
    נראה כמה שעות תשרוד המדינה הרבנית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

צילום של מירב

אכזבה

פוסט-ציונות ופוסט-יהדות של מפלגת מייסדי המדינה

תמונה של גד

הזדמנות

שיר על חיים כאן ועכשיו