הבגידה, האיבה והטבח

אלוהי מגילת איכה והאישה המוכה
מילום כריכה
מגילת איכה

מגילת איכה היא לא ספר שקוראים לפני השינה וגם לא ספר שקוראים מדי יום; אפילו לא בקרב חוגים דתיים. תכניה קשים מנשוא ולשונה נשגבה מבינתנו. אחת לשנה קורא מי שקורא את המגילה כחלק מטקסי האבלות של תשעה באב ונקל לנחש שלא תמיד בעיון מעמיק. אף על פי כן, מי שמצליח להתגבר על החסמים מוצא בה עושר ספרותי מרשים ואוצר לשוני אסתטי המצליחים לקשט את התכנים הנוגים, המזעזעים והמדכדכים ביותר. כדי לסייע למעיינים במגילה חיברתי ביאור ישראלי נגיש שאותו ניתן לקרוא במקביל לעיון במגילה, וכך אולי למצוא בה חן ושכל טוב. המבקשים לעיין מוזמנים להקליק על הקישור: מגילת איכה תשפ"א. הדברים שלהלן אינם חלק מן הביאור אלא הגיגים שצצו במוחי במהלך כתיבתו.

הדימוי הראשון שמעניקה המגילה לכנסת ישראל הרצוצה הוא "הָיְתָה כְּאַלְמָנָה" (איכה א, א). ממי נתאלמנה? המסורת מלמדת שהנביא ירמיה הוא מחבר המגילה והוא זה שמתאר במקום אחר את נישואי הקב"ה עם כנסת ישראל. "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַם לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ" (ירמיה ב, ב). הרעיון הנעלה שלפיו אלוהים הוא החתן של כנסת ישראל מתנפץ על פניה של הכלה הנבגדת. בחופה אנו שרים "שַֹמֵּחַ תְּשַֹמַּח רֵעִים אֲהוּבִים", ואילו באיכה אנו קוראים "כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים" (א, ב). הרֵע מרֵע דווקא לבחירת ליבו, "הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב בִּלַּע יִשְׂרָאֵל" (ב, ה).

רבי יהודה הלוי תמה על משבר הזוגיות הזה, כיצד המאהב של אתמול הוא האויב של היום? הוא מתקשה בהבנת פשר התנהגותו של הקב"ה ושואל: "יְדִידִי, הֲשָׁכַחְתָּ"? הרי כאשר התחיל הרומן בינינו הייתה הדדיות מלאה "הָיוּ לְךָ דוֹדַי, וְהָיָה רְצוֹנְךָ בִּי", אבל עכשיו, "מְכַרְתַּנִי צְמִיתוּת לְמַעְבִידַי… וְאֵיךְ תַּחֲלֹק עַתָּה כְּבוֹדִי לְבִלְעָדַי"?! דבריו של רבי יהודה הלוי נכתבים למעלה מאלף ושבע מאות שנה לאחר נבואת ירמיה, ומצבה הגרוע של כנסת ישראל הנבגדת נותר בעינו. לכן מהדהדים דברי מגילת איכה מאז ועד עצם היום הזה בכל עת שמשבר חמור פוקד את האומה היהודית: "וָאֹמַר אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי מֵה"'. אלוהי מגילת איכה גירש לנצח את רעייתו "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת… וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ" (דברים כד, ג).

האכזריות המופרזת שבה נוהג האלוהים בבחירת ליבו מוזכרת בהזדמנויות רבות במגילה. נדמה שאין לתיאורים מזעזעים אלו אח ורע בכל המקרא. אומנם כן, אויבים בדמות אדם ביצעו את מעשי הזוועה, אך אין הם אלא שליחים של אלוהי ישראל. הוא "אֲשֶׁר עוֹלַל לִי" (איכה א, יב). רפרטואר ההתעללות עשיר ביותר ולא אביא אלא את מקצתו, "מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי… הִכְשִׁיל כֹּחִי, נְתָנַנִי אֲדֹנָי בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם… לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי, גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה" (א, יג-טו). הדימוי של האישה המוכה מקבל משנה תוקף. אך הפעם זו לא אישה אלא נערה בתולה ושברירית הנרמסת תחת כפות רגליו של האלוהים כפי שהכורם דורך ענבים רכים בגת כדי להתיז את דמם ולעשות מהם יין. כך התיז האלוהים את דמה של בתולת יהודה תחת משקלו האין-סופי. לתיאורים פלסטיים שכאלה כוונת מכוון. חזקה על מחבר המגילה ששקל את מילותיו וחזקה על חז"ל שבחרו לכלול את הספר הזה בקנון. שניהם הבינו על בוריה את המשמעות הביקורתית כלפי שמיא. שניהם היו מצפים ליחס אחר מצד אלוהי ישראל כלפי עם ישראל.

אלוהי ישראל נחשב בדרך כלל לאל מלא רחמים. המקרא שופע תיאורים בנוסח "ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע" (שמות לד, ו-ז). אך אלוהי מגילת איכה שב ומכה בכנסת ישראל מבלי שמץ של רחמים, "בִּלַּע אֲדֹנָי וְלֹא חָמַל, אֵת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב הָרַס… וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה אָכְלָה סָבִיב. דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב… וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי עָיִן… הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב, בִּלַּע יִשְׂרָאֵל… הִסְגִּיר בְּיַד אוֹיֵב חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ… עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם… הָרַס וְלֹא חָמָל, וַיְשַׂמַּח עָלַיִךְ אוֹיֵב… רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה, לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה? אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם, עֹלְלֵי טִפֻּחִים… בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי נָפְלוּ בֶחָרֶב, הָרַגְתָּ בְּיוֹם אַפֶּךָ, טָבַחְתָּ לֹא חָמָלְתָּ" (איכה ב, ב-כא). זו לא רק בגידה, זה לא רק שיתוף פעולה עם האויב, אלא זהו טבח חסר חמלה מצד אלוהי ישראל בעם ישראל. מגילת איכה רואה בקב"ה כאחראי הבלעדי לזוועות הללו. מי שחי את התרבות הישראלית ודאי מכיר את השורות הללו, "אֲנִי, שֶׁהֵבֵאתִי גְוִיּוֹת מִן הַגְּבָעוֹת, יוֹדֵעַ לְסַפֵּר שֶׁהָעוֹלָם רֵיק מֵרַחֲמִים" (יהודה עמיחי). בעולם ריק מרחמים כך מתנהג האלוהים כלפי עמו, "דֹּב אֹרֵב הוּא לִי אֲרִי בְּמִסְתָּרִים" (איכה ג י). חיות טרף אינן יכולות לנהוג במידת הרחמים כלפי טרפן.

ישנו עוד היבט הראוי לתשומת לב מיוחדת כאשר אנו קוראים במגילת איכה והוא הבושה, החרפה והכלימה אשר המיט עלינו אלוהינו לעיני העמים. גם כאן מתנפצת על פנינו פנטזיה נוספת של עם ישראל, "אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים, אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ וְרוֹמַמְתָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת" (סידור). העם הנבחר, המתנשא והמרומם מכל העמים נראה כעת כך: "סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ בְּקֶרֶב הָעַמִּים" (איכה ג, מה). "יְרוּשָׁלַם… לְנִידָה הָיָתָה, כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ" (א, ח). "כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ שָׁרְקוּ וַיָּנִעוּ רֹאשָׁם עַל בַּת יְרוּשָׁלִָם: הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ"? (ב, טו). הביזיון לנגד העמים חזק לא פחות מכל יתר ההתעללויות ולכן מבקשת מגילת איכה בתחינה מאלוהיה "זְכֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ" (ה, א). לקח מוסרי גדול אנו למדים מן המגילה והוא יפה גם לכמה מבני דורנו המאמינים כי עם ישראל נעלה על כל העמים. המגילה באה להזכיר לנו שככל שאנו שוגים בפנטזיה הזאת אנו חושפים את ערוותנו ומטילים בכך קלון נוסף על החרפה הלאומית עקב החורבן.

המעיינים הזריזים יזכירו לי פסוקים אחרים במגילה המטילים את האחריות על העם. כך למשל "חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַם" (א, ח), "מֵחַטֹּאת נְבִיאֶיהָ עֲוֹנוֹת כֹּהֲנֶיהָ" (ד, יג). "נְבִיאַיִךְ חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל" (ב, יד). מכאן ש"צַדִּיק הוּא ה' כִּי פִיהוּ מָרִיתִי" (א, יח), ולכן "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה'" (ג, מ). לגישה זאת חסידים רבים בעמנו. לא פחות מהם ישנם טוענים רבים אחרים כי לא יכולה להימצא הצדקה תיאולוגית לתופעה ש"יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן" (ד, יד), ולעולם לא יכולות להיות נסיבות שבהן אלוהי ישראל ממיט שואה על עם ישראל.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

10 תגובות

  1. החילוני הממוצע בטוח שבספרי הקודש תמצא רק דברי נועם. זה מה שמלמדים.

  2. אתם שוכחים שמדובר על אמות מידה ואמונות וערכים מלפני אלפי שנים. אי אפשר לשפוט במשקפיים של היום

  3. כאשר עם פגאני מובס הוא מסיק שהאל של העם המנצח הביס את האל שלו ומתחיל לסגוד לאל של העם שהביס אותו. כתוצאה מכך הוא האבד את זהותו הלאומית ונטמע בעם המנצח. כך נעלמו העמונים, המואבים, הארמים, הכנענים, עשרת השבטים ואפילו הבבלים. היהודים היו יוצאים מהכלל. הם כבר היו מונותיאיסטים והאמינו שיש רק אל אחד אוניברסלי לכל העולם. הדבר מתבטא למשל בנבואות של עמוס וירמיהו וגם בבראשית ובספר יונה. לכן כאשר יהודה הובסה על ידי בבל היהודים לא עברו לסגוד לאילי בבל אלא האמינו שהאל היחיד שקיים הענישם והחלו להקפיד יותר ןיותר על קיום המצוות. לחר על כן, התברר להם שעליהם להעמיק בתורה כדי להיות בטוחים שהם מבינים את המשמעות העמוקה של כל דין וחוק בתורה ולגשר בין התורה ובין המסורת. כך הגיעה לעולם המשנה ולאחר מכן הגמרה. ןהחפירה בדיני התורה ממשיכה עד היום. ההבדלים בפרשנויות יצר כל מיני פלגים כגון, קראים, רפורמים וקונסרבטיבים מעשרת השבטים שלא היו פגאנים שרדו השומרונים וכל אלה נשארו עם אחד יותר מאלפיים שנה אפילו לאחר הגלייה נוספת. זוהי הציונות ומגילת איכה היא הספר הכי ציוני שנכתב אי פעם.

  4. זה בדיוק הרעיון של שימור הערכים הבסיסיים תוך התעדכנות של דרכי התנהגות לפי הכיוון שאליו מתפתח העולם.

  5. מעניין מאוד. אבל למה לא לעסוק בחומרים אקטואליים, ולנסות לפרש ולחפור בחומרים שהיו משאבים לדעתם וכיום לא רלוונטיים.

  6. דברים קשים שנעלמים מידיעת רוב העם או מחוסר ידיעה או מעצימת עיניים.

  7. למה כל דבר של כתבי הקודש כל אחד צריך לפרשן ולהסביר
    מי שרוצה שיקרא
    ויבין מה שהבין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך