דת ומדינה בלי כפייה

איך חופש מדת יקרב את החילונים ליהדות
תמונה של יותם
יותם לשנו יער

אם פעם הייתי צריך להסביר לתייר אמריקני את ההבדל בין הפוליטיקה בישראל לפוליטיקה בארצות הברית, הייתי מפנה אותו לציטוט של העיתונאי עמית סגל ששמעתי באחת ההרצאות שלו: "אצלם זה עומק הכיס בזמן שאצלנו זה עומק הארץ". במדינות המערב מתווכחים על כלכלה בזמן שאצלנו מתווכחים על ביטחון. אך היום, יסכימו כולם, סדר היום הפוליטי כפי שבא לידי ביטוי בתקשורת הישראלית או בארוחות שישי מסתכם בסוגיה אחת ויחידה שהחליפה גם את הדיון על ביטחון: כן ביבי או לא ביבי.

קונפליקט דת ומדינה, שמתסיס את המאבק בין החילונים לדתיים כבר שנים, נתפס היום בציבור הישראלי כאקסיומה, במובן זה שמוסכם שאי אפשר לפתור אותו. אצל צד אחד ציפור הנפש היא החופש והחירות ואצל השני – אופיה היהודי של מדינת ישראל. אם פעם דת ומדינה לא היו בראש סדר העדיפויות הציבורי, היום הנושא כמעט נעלם כליל.

במאמר זה אציג ניסוי במסגרת תאוריית ההוגנות בפסיכולוגיה, ניסוי שנלמד בתואר לניהול באוניברסיטת בן-גוריון, ובאמצעותו אראה איך האופי היהודי של מדינת ישראל יוכל להתחזק אם רק ניתן לאוכלוסייה החילונית להחליט בעצמה איך לחיות את חייה.

אם רק הייתם נותנים לי את האפשרות להחליט

שני ילדים, נקרא להם מוטי וגיל, מוצאים שני תפוחים, תפוח גדול ותפוח קטן. מוטי מרים את התפוח הגדול וגיל כועס. "למה שאתה תקבל את התפוח הגדול? זה לא הוגן." גיל עונה בשאלה: "איזה תפוח היית בוחר במקומי?" מוטי עונה לו: "התפוח הקטן כמובן." "אז על מה אתה מתלונן? זה התפוח שקיבלת!" מתפלא גיל. האנקדוטה הקצרה הזאת מוזכרת בדיון בממצאים של מחקר שערכו אילן יניב ושהם חושן-הילל, שבו בדקו כיצד שליטה על קבלת ההחלטות שלנו יכולה להשפיע על רגשותינו ופעולותינו. בסדרה של שלושה ניסויים, בהשתתפות סטודנטים מהאוניברסיטה העברית, יניב וחושן-הילל רצו לבדוק איך עצמאות המשתתפים והיכולות שלהם לקבל החלטה ישפיעו על חלוקת כספי הניסוי שקיבלו כתגמול על ההשתתפות בניסוי. אז מה קרה במהלך הניסויים האלו?

בניסוי הראשון ביצעו המשתתפים משימה כלשהי. התגמול על השתתפותם היה 10 שקלים. אך הניסוי האמיתי, שלא בידיעתם, לא היה המשימה אלא מה שקרה אחריה: במקרה אחד סטודנטים נשאלו איך היו מרגישים אילו משתתף אחר היה מקבל 20 שקלים, לעומת ה-10 שהם קיבלו. 54.2% מהסטודנטים העידו כי היו מרוצים יותר אם הנסיינים האחרים היו מקבלים 20 שקלים. במקרה השני הם קיבלו את האפשרות לבחור אם משתתף אחר יקבל 10 שקלים, כמוהם, או 20 שקלים. 81% מהסטודנטים ענו שהם מעדיפים שמשתתף אחר יקבל 20 שקלים. במקרה זה לסטודנטים הייתה אפשרות להחליט על אופן חלוקת הכספים, לא רק אפשרות להביע דעה.

הניסוי השני והשלישי היו דומים, רק שכאן יניב וחושן-הילל רצו לבדוק אם המשתתפים יהיו מוכנים להיפגע קצת בשביל שמשתתף אחר ירוויח יותר. בניסוי השלישי, הרלוונטי יותר לענייננו, היו בסך הכול 21 שקלים לחלוקה בין שני משתתפים. לכל משתתף ניתנה אפשרות לוותר על שקל אחד (לקבל 10 שקלים) כדי שמישהו אחר יקבל שקל יותר (11 שקלים), כלומר להפסיד בשביל שמישהו אחר ירוויח. כששאלו סטודנטים איך היו מרגישים אם הנסיין האחר היה מקבל את השקל הנוסף, 6% העדיפו להעביר למשתתף אחר את השקל הנוסף. לעומת זאת, כשיכלו לבחור אם לקבל או להעביר את השקל הזה, 27% בחרו לתת את השקל הבודד למשתתף אחר. הסטודנטים המשתתפים לא הכירו זה את זה ולא היה להם אינטרס שהאחר יקבל יותר כסף, בוודאי לא להפסיד סכום מסוים כדי שמישהו אחר ירוויח. ההבדלים הדרמטיים בתוצאות הניסוי מעידים שהאפשרות להחליט עודדה את הסטודנטים להתפשר, ובמילים אחרות, כשיש לנו חופש בחירה אנחנו נוטים להיות נדיבים ולפרגן.

חוקים או אזרחים – המגדיר של אופיה היהודי של המדינה

נניח שלא היו חוקים המגבילים את החיים של האוכלוסייה החילונית, ונושאים כמו גיור, חתונה וכשרות לא היו בסמכותה הבלעדית של הרבנות ראשית. נניח שהייתה תחבורה ציבורית בשבת ולא היו מחולקים קנסות לעסקים הפתוחים בשבת. נניח שהמדינה הייתה מאפשרת לאוכלוסייה החילונית לנהל את חייה כאוות נפשה. האם ייתכן שאז החילונים היו דווקא מתקרבים לדת ולערכים יהודיים?

אני סבור שמה שמתסיס את השיח החילוני נגד האוכלוסייה הדתית ונגד החוקים שמגבילים את אורח החיים, מונע ברובו לא מרתיעה מהדת אלא מהעובדה שלא ניתנת להם האפשרות להחליט בעצמם. מובן שיש בין החילונים כאלה שמחזיקים באידאולוגיה מבוססת, המטילים ספק בקיומו של אלוהים ומתנגדים לאורח החיים הדתי. אבל מה שמתניע את הכעס הפוליטי והציבורי נגד חוקים דתיים לא נובע משנאת הדת אלא מכך שלא נותנים לציבור החילוני להחליט אלא רק להביע דעה. ואחר כך מתפלאים שרק שיעור נמוך מהחילונים מוכנים להתפשר בנושא. למעשה אני טוען שהבעיה היא לא כפייה דתית אלא כפייה בלבד.

קחו לדוגמה את יום כיפור. אין חוק שמגביל נסיעות ביום כיפור, ובכל זאת רוב מוחלט של האזרחים, גם כאלה שאינם יהודים, בוחרים שלא לנהוג ביום הזה. והרי אין חוק שאוסר זאת. אפשר לטעון שיש מספר גורמים שמביאים את הקהילה החילונית להימנע מנסיעה ביום כיפור, ולא כולם קשורים לעובדה שההחלטה בסופו של דבר נתונה להם. ובכל זאת אני סבור שלרצון התמים של חילונים רבים להיות חלק מהתרבות היהודית יש תפקיד מרכזי. זה נכון גם לעובדה שחילונים רבים צמים ביום כיפור.

אם מה שמגדיר את האופי היהודי בישראל אלו חוקים יבשים ואיסורים, אז מדינת ישראל היא מדינה יהודית. אבל אם הרגשת השייכות של כלל האזרחים היהודים בישראל לדת היהודית היא שקובעת, אז אולי אם נקבל חופש לחיות בדרכנו, מדינת ישראל תהיה יהודית הרבה יותר.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

8 תגובות

  1. הכפיה הדתית בארץ מעליבה. עבור כלבים וחתולים כל החנויות מורשות למכור אוכל לא כשר אך חילוני אנושי שגר בשכונה יהודית חייב לחפש מאכלים לא כשרים רק בחנויות מסויימות שלא בסביבתו הקרובה.

  2. הניסויים שאתה מביא לדוגמא לא משכנעים אותי. אם מדובר בעשרה שקלים כולנו מוותרים. הרי אפילו לא מתכופפים בשביל סכום כזה. אבל אם היה מדובר על סכום גדול. כזה שיכול לשנות את חייך וחיי ילדיך, לא היה אף אחד מוותר.

  3. בראשית המדינה היו יותר נוסעים ביום כיפור. כעת כשיש פי מאות יותר כלי רכב, כמעט לא נוסעים. מפחד! בשל אלימות הדתיים (לא רק החרדים).

  4. מאמר של סטודנט, כל הכבוד על הרמה. הלוואי ולכל הסטודנטים שלנו היתה יכולת חשיבה ויכולת הבעה כזאת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך