דרך ביניים בין העולמות

יחס ההלכה לשינויים ולתמורות בעולם המודרני
תמונה של ניצה
ד"ר ניצה דורי

המצאת הדפוס באמצע המאה החמש-עשרה על ידי אדם נוצרי בשם גוטנברג, יצרה פריחה ספרותית של ספרי הדת הנוצרית. היהודים צפו במהפכה וגמרו אומר שאת ספרי התורה, התפילין והמזוזות ימשיכו לכתוב בכתב יד על קלף, אבל שאר ספרי ההגות היהודיים יוכלו לצאת לדפוס. המוסלמים לעומת זאת לא הסכימו ששם הא-ל יהיה בדפוס וחשבו שאין זה מכובד. במשך שלוש מאות שנים הם לא קיבלו את מהפכת הדפוס, עד שבמאה התשע-עשרה במצרים החלו להדפיס ספרים. סירובם ואי-היכולת שלהם להסתגל לשינוי, יצרו מעין קיבעון וקיפאון בתחום ההגות, הדת והפילוסופיה שלהם. לעומת זאת, אצל היהודים הייתה פריחה אינטלקטואלית דתית ותרבותית. זו דוגמה קטנה ליכולת של היהודים לצפות בשינויים ולהצטרף אליהם בדרכם.

הספר "בין הזמנים: תרבות, בילוי ופנאי בהלכה ובמחשבה" (2012) מאת הרב דוד סתיו, ממייסדי ארגון רבני צהר, התגלגל לפתחם של שומרי תורה, והתווה דרך ביניים בין עולמות הפנאי לבין האיסורים ההלכתיים. בספר, שנצמד ל"שולחן ערוך" ומצטט מדברי חז"ל ככתבם (אך מציג גם גישה מעשית ומניח לקורא את הבחירה), מצביע הכותב על הסכנות, ומציג תשובות הלכתיות המסייעות לציבור הדתי להתמודד עם דילמות עכשוויות ועם המציאות המשתנה. הוא נוגע בשירת נשים, בפעילות גופנית, בתרבות ובעיסוקי הפנאי – הליכה לבתי קולנוע, לתיאטרון ולאירועי ספורט, ביקורים בכנסיות ובמסגדים, קריאת ספרים מסוגים שונים, גידול חיות מחמד ועוד. הספר משתדל לתת את התשובה ההלכתית המקלה, במקום ההחמרות, בזמנים ובמקומות שאין צורך להחמיר, לדעת הכותב.

בשנת הקורונה יצא גם ספרו של הרב חיים נבון, "מדינה קטנה לעם גדול", שבו טוען הכותב שהזהות היהודית של המדינה תתחזק רק אם הממשלה תתערב פחות בתחומי הדת. נבון בעד גישת "המדינה הרזה": מדינה שלוקחת על עצמה כמה שפחות תפקידים, או ליתר דיוק רק את אותם תפקידים שמסגרות המשפחה והקהילה לא יכולות לקחת על עצמן, ואינו חושש ליישם את גישת "המדינה הרזה" גם בסוגיה רגישה כמו נישואים אזרחיים.

עם זאת, יש תקופות שבהן נדרשה הסמכות הרבנית להחמיר דווקא, וזיהוי לב הבעיה הוא הנקודה הארכימדית להתמודדות: בעתות מלחמה בישראל נהגו רבנים וראשי ישיבות לקצר ואף לבטל את תקופת "בין הזמנים" (התקופות שבהן לא לומדים תורה ותלמידי ישיבות יוצאים לבתיהם לחופשה), מתוך אמונה שלימוד תורה יגן על חיילי צה"ל וישמרם מכל פגע.

לכך כבר היה תקדים – בפרשת "מטות" במקרא מסופר על כך שמשה מטיח דברי תוכחה בשניים וחצי השבטים, אשר ביקשו שלא להצטרף לאחיהם במעבר הירדן במהלך כיבוש הארץ: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" במהלך הקרבות בעזה (2014) פרסמה מועצת גדולי התורה, ההנהגה החרדית החסידית, מנשר הקורא לבחורי הישיבות להמשיך בלימודיהם גם בימי "בין הזמנים", ובו נכתב: "עת צרה היא ליעקב, דם ישראל נשפך ואיומים וסכנות מנסרים בחלל האוויר ומתחת לפני הקרקע. ולעת אשר כזו, אין לנו שיור – רק התורה הזאת… ההתגברות וההתחזקות בלימוד התורה הקדושה היא חובת הזמן והשעה…". גם מועצת חכמי התורה של ש"ס הצטרפה לקריאה וכתבה: "כאשר רבים מאחינו, בני ישראל, מחרפים נפשם במלחמה באויבי ישראל העומדים עלינו לכלותינו, ואיך נוכל אנחנו ונעמוד מנגד. אשר על כן, על כולנו מוטלת החובה בימי 'בין הזמנים' הקרובים להישאר בבתי המדרש".

אנו חייבים לדעת שלכל דור יש את הדרך שלו. מה שהיה מתאים ורלוונטי לעבר, לא מתאים בהכרח גם להיום. במרחב הדתי יש מרווח תמרון גדול ובו ראינו במאות השנים האחרונות חידושים גדולים ושינויים גדולים. האר"י חידש בתורת הקבלה, הבעש"ט יצר את החסידות, רבי ישראל סלנט סלל דרך חדשה בתנועת המוסר והרב קוק התמודד עם אתגרים מורכבים בחיי ההלכה. כולם התמודדו עם הצלחות וכישלונות, ובעיקר לא נתנו להצלחה לסחרר אותם. לפעמים צריך לתת זמן לשינויים, שאולי יתבררו כטעות בהמשך ואולי לא. אבל צריך להיות פתוח וקשוב אליהם בשעת התרחשותם. ישנם תהליכים שאי-אפשר לעצור אותם. שיבת עם ישראל לארצו, הקמת המדינה, הפרחתה ובניינה גרמו אפילו לשינוי בתפילה – תפילת הלל הנאמרת ביום העצמאות.

או לדוגמה, שתי סוגיות הלכתיות מיני רבות, שבעולם העתידי יצטרכו להתמודד איתן: בעידן שבו מכשירים רבים יהיו מחוברים לאינטרנט ויהיה ניתן להפעילם באמצעות קול או מחשבה, האם גם הם ייכנסו לקטגוריה של שביתה בשבת? מה יהיה דינו של ילד שנולד מרחם מלאכותי? האם יעבור פדיון?

חובתנו לזהות תהליכים. לא תהליכים קצרים, מקוטעים ומגמתיים, אלא תהליכים ארוכי טווח המספרים את הסיפור המלא מתחילתו ועד לנקודה שבה אנו נמצאים. וזהו סיפור נפלא, מלא אור, תקווה והתעצמות.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

7 תגובות

  1. גישה שמאוד מקובלת עלי. כל גישת עולם חייבת להתייחס ולהתחשב בגישות האחרות.

  2. ניצה
    אני מודה שלא השתכנעתי משיקול הדעת של חכמי התורה בנוגע להחלטות העוסקות במידה שעל הציבור הדתי להחמיר או להקל בפרשנות חוקי התורה שבעל פה. המפגן הפגני משהו לטעמי של הילולת הר מירון האחרונה וחגיגות נחמן מאומן באוקרינה, יצרו אצלי, נאמר בעדינות פופוליסטית "הסתייגות" מסוימת עד לרמה של דחיה מההתנהגות המגזר החרדי ועמדותיו לגבי מדינת ישראל.
    אני מאמין שמתתיהו, הככהן הגדול, מתהפך בקברו נוכח התנהגות זו. מתיתיהו היה איש עובד אדמה, שאחז בחרב כאשר נדרש להגן על מולדת, דתו, ועמו, ומאומה לא נפגע מקדושתו וגדולתו מלהיות גם הכהן הגדול בבית המקדש.. זה המודל הנשאף לטעמי, ליהודי מאמין, ולא זה המנסה לשכנע אותי שעדיף "למות באהלה של תורה" ולשהתטח על קברות המתים בניסיון לקדם את בוא המשיח ותחיית המתים, על פני היענות לקריאת הקרב של הנביא: "מי לה' אלי" . זה המצב

  3. כאשר אני פוגש אנשים דתיים כבוד, ההתייחסות שלי לדת משנה בהחלט כיוון לעבר הקוטב החיובי

  4. לא לא רק דרך הביניים, זאת דרך המלך ובעצם הדרך היחידה שמובילה לתוצאות חיוביות.

  5. נראה לי שעם כל הכבוד ניצה דורי מערבת משאלות ותקוות עם המציאות. הרוב הגדול של החרדים החמירו מאד את הפירוש המעשי של ההלכה. אם בוחנים למשל את תחום הגיור. הנוהג עכשיו הוא הרבה יותר נוקשה ומחמיר מן ההלכה בשולחן ערוך, או ברמבם או בפסיקות בפועל של רבנים עד לפני 50 -מ 60 מ שנה. הדברים קשים מאד. ומרחיקים את עם ישראל מן הדת. זה ממש חילול שם שמיים. זה לא המקום לפרט ולהציג את ההוכחות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

מייצג כסאות

רות הישראלית

תובנות אקטואליות מקריאה ישראלית במגילת רות