וְאָבִיהָ יָרַק בְּפָנֶיהָ

אלימות נגד נשים, ממרים הנביאה ועד שירה איסקוב
אשה בשחור
"אל תלבשי את שמלת החג" (אילוסטרציה). צלם: יהונתן מעוז, מדגמנת: איימי אוריאן לימן

כחלק ממאבקה של החברה הישראלית באלימות נגד נשים החליטה המדינה להוקיר שתי נשים בטקס המרכזי של יום העצמאות תשפ"א. שירה איסקוב המוכה ועדי גוזי המצילה תדלקנה משואות בליל יום העצמאות בהר הרצל. זוהי דרך נאה לומר לנשות ישראל כי החברה עומדת לימינן וזוהי אמירה קשה לגברים האלימים שבינינו כי החברה איננה סובלת פושעים כמותם. בעניין זה מתעוררות כמה שאלות הנוגעות לתרבות היהודית שלנו, והעיקרית שבהן היא האם אלימות כלפי נשים לא נהנית ממידה של לגיטימיות בכתבים היהודיים. בשורות הבאות אבחן בקיצור נמרץ כמה מקרים טיפוסיים בתנ"ך ואולי נמצא בהם שורשים ליחס לנשים.

מרים, אחות משה ואהרון, נחשבה לנביאה, ובלעדי התושייה שלה להציל את משה רבנו לא היו טקסי יום העצמאות בישראל. בגלל דברים שאמרה בגנות אשת משה לקתה בצרעת והושלכה אל מחוץ למחנה. בשאלה, האם היה כאן דין צדק, לא אעסוק כאן. לענייננו חשובה ההנמקה לעוצמת הענישה "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים, תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף" (במדבר יב, יד). נראה לכאורה כי על אלוהי ישראל מקובל מנהג יריקת האב בפני הבת. לא כל אחד מאיתנו מקבל את הדברים באופן מטפורי ואמירה שכזאת עלולה לשמש מקור השראה לגברים מטופשים השואבים מהתורה עוז לאלימותם. אין דעת חכמים נוחה עם סיפור היריקה. מרביתם מפרשים זאת כנזיפה (אונקלוס, רש"י ועוד), ומיעוטם כמעשה ממשי "ראויה היא לזאת הבושה" (ספורנו). אילו במקרה בודד אחד היה מדובר, דיינו. אלא שאלימות כלפי נשים מצויה בספרי התנ"ך לא במעט.

תמר נחלה אכזבות רבות מהבטחותיו של חמיה יהודה בן יעקב אבינו להשיא לה את בן הזקונים שלו. היא מתחפשת לזונה כדי לפתות אותו, להרות לו ולממש את אימהותה. יהודה נהנה ממכמניה של הזונה המדומה ללא עקבות רבות ומשאיר ממצאים פורנזיים כערבונות לתשלום האתנן. כאשר נודע לו כי כלתו הרתה "לִזְנוּנִים", הוא פוקד ללא עקבות רבות "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" (בראשית לח כד). כך בקלות בלתי נסבלת, קובע המנהיג הגברי כי את כלתו ההרה, אלמנת ילדיו, יש להמית בשריפה. הסיפור מסתיים בסוף טוב כביכול, כאשר תמר מוכיחה באמצעות הערבונות שהשאיר אצלה כי מי שעשה מעשה זנות הוא לא אחר מיהודה השופט והתליין. על תמר היה להוכיח את חפותה ולהציל את עורה ואילו יהודה נהנה מחסינות והיה פטור ממתן דין על מעשה הזנונים שלו. חוסר האיזון הזה הוא אלימות כנגד נשים.

לאישה היוצאת להצלת האיש המוכֵּה שלה על ידי גבר אחר אסור בשום אופן לפגוע בכבוד הגברי. לכן קובעת התורה נחרצות כי אם "שָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו", יהיה עונשה לא פחות מזה "וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ" (במדבר כה, יא-יב). לכאורה, פיקוח נפש, הצלת נפשות או דין רודף, אינם עולים על הפגיעה בכבוד הגברי ולכן עונשה המזעזע יהיה כריתת כף היד שהחזיקה במה שהחזיקה בחוזקה יתרה. אני רוצה להאמין שכריתת כף יד אישה לא הייתה מעולם. עדיין, מקרה כזה איננו מעודד יחס הומאני כלפי הנשים, אם לנקוט לשון המעטה. יש המסבירים את הענישה הכבדה בכך שהאישה מגלה את בושתו של הגבר התוקף ומסכנת את איבר הרבייה שלו (אבן עזרא). אחרים מסבירים שמדובר בקנס כספי ולא בענישה גופנית לאישה (בחיי).

אחד המקרים היותר בולטים בתורה ליחס משפיל ואלים כלפי האישה הוא פרשת סוטה. מכיוון שאישה תהיה תמיד חשודה בבגידה, קבעה התורה פרוצדורה כיצד חושפים את ערוותה, תרתי משמע: "וְכֹהֵן אוֹחֵז בִּבְגָדֶיהָ, אִם נִקְרְעוּ נִקְרְעוּ, אִם נִפְרְמוּ נִפְרְמוּ, עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבָּהּ, וְסוֹתֵר אֶת שְׂעָרָהּ… מַעֲבִירִים מִמֶּנָּה [תכשיטים] כְּדֵי לְנַוְּלָהּ. וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא חֶבֶל מִצְרִי וְקוֹשְׁרוֹ לְמַעְלָה מִדַּדֶּיהָ. וְכָל הָרוֹצֶה לִרְאוֹת בָּא לִרְאוֹת" (משנה, סוטה, א, ה-ו). מבלי לפרט את כל הפרשה, נציין שהאישה נתונה לשרירות ליבם של שני גברים; האיש הקנאי שלה מבית מגוריה והאיש הכהן מבית המקדש. הכהן בוחן את כנות האישה באמצעים מזוויעים. הוא פורע את בגדיה ואת שערה, פוקד עליה להחזיק כלי עם מים רעילים כביכול, משקה את האישה באזהרה, ואם לא תספר את סיפור בגידתה "וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים, וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ, וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ" (דברים ה, כז). לא הייתי ממליץ לנשים ליפול בידי שני גברים שכאלה.

עיקר העניין הוא קבלת התופעה שגברים מקנאים לנשותיהם והתורה ממציאה להן דרך להפיס את דעתם, גם אם במחיר פגיעה חמורה בכבודה של בת-מלך. התורה מכירה בעובדה שהתנהגות פוגענית של הגבר עלולה להיות חסרת בסיס. אפשר שהגבר יעליל על רעייתו ולכן היא קובעת נגדו סנקציות משפטיות. אך גם ההליך המשפטי הזה משפיל ומזעזע. אם גבר מעליל על רעייתו הטריה שלא הייתה בתולה בליל כלולותיה, על הוריה להציג כראיה את בגדיה המוכתמים בפני זקני העיר. אבל, אם השתכנעו שאמת בדבריו "וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָה אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה" (דברים כב, כא). גם כאן, אני מסרב להאמין שאישה אחת מישראל נסקלה אי פעם בידי יהודים בגין חשד שכזה. מה שבעיקר מטריד הוא המודל ההתנהגותי שהתורה מציגה בפני גברים אלימים העלולים לעשות דין לעצמם ושפטים באשת חיקם.

אלימות גברים כלפי נשים הולכת יד ביד עם ניצול מיני ופגיעה במרחב הפרטי של האישה. אחד המקרים הידועים ביותר בתנ"ך הוא מקרה אמנון ותמר. אח, הרואה באחותו הנאה לא יותר מאשר כלי לסיפוק תאוותיו, נוקט דרכים נבזיות להגשים את מזימתו. הוא מגייס יועץ המוגדר כ"אִישׁ חָכָם מְאֹד" (חכם לרשעה, רש"י). תוך שהוא מבייש את מושג החוכמה הוא יועץ לאמנון להיעשות חולה מדומה ולפתות את תמר שתבוא להבריאו. דוד המלך, אביה של תמר, שולח אותה לזרועותיו המפלצתיות של בנו. היא נופלת למלכודת שטמנו לה שני הגברים ואב חסר אחריות. היא נאנסת באכזריות ומושלכת החוצה בגסות "וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד… וַיֹּאמֶר: שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ" (שמואל ב, יג, טו-יז). כאשר נוקם אבשלום אחי-תמר את נקמת אחותו והורג לאחר שנתיים את אמנון, קורע דוד המלך את בגדיו ומתאבל על בנו האנס. אם כך, מה יחסו של דוד מלך ישראל חי וקיים לבתו הנאנסת, ומה אנסים פוטנציאליים בימינו עלולים ללמוד מכך?

מי שעדיין לא אחזה אותו חלחלה עד לרגע זה, הרי לו סיפור פילגש בגבעה. איש מאזור אפרים שבשומרון "לקח" לעצמו אישה מבית לחם שביהודה. בדרכם מבית לחם לאפרים, הוא ורעייתו מתאכסנים בבית בגבעה שבנחלת שבט בנימין. אספסוף מתקבץ סביב בית המארח ותובע להוציא את האיש כדי "לדעת" אותו. פרשנים מבינים זאת כרצון לאנוס את האורח. הגבר המארח חס על הגבר האורח ולכן מציע כחלופה את הנשים, בתו ואשת האורח, כדי לספק את תאוות הפורעים. לבסוף משליכים אל הפורעים את אשת האורח והיהודים הטובים, בני העם הנבחר, אונסים אותה בזה אחר זה במשך לילה שלם. בבוקר מוצא האיש את אשתו מעולפת בפתח הבית. הוא רוצח אותה, מבתר את גופתה ומשליך את חלקיה לכל עבר בישראל (שופטים יט). כך נחרץ גורלה של אישה שכל הזכרים הנזכרים התאכזרו אליה. המקורות היהודיים לא מרבים בדברי ביקורת על ההתנהגות הגברית הנתעבת הזאת.

במקרה אחר, שאין להשוותו לקודמיו, ניכרת אלימות מילולית והטלת אימה על האישה שאינה נוהגת לפי רצון הגבר. כאשר מרדכי היהודי נוקט מנהגי אבלות פומביים לפני שער המלך בהיוודע גזרת המן, אסתר מתחלחלת "וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו" (אסתר ד, ד). היא מבקשת להציל אותו ממשפט המלך, שכן לא ראוי לנהוג כך בחצרו. תגובתו של מרדכי אלימה "… אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים… כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ…" (אסתר ד, יג-יד). הסוף הטוב מקהה את העוקץ שבסיפור ועדיין יש מקום לביקורת על התנהגות פטרונית שכזאת.

ספר משלי מעניק לנו עצות טובות לחיים מהוגנים ואכן יש בו פנינים מוסריות מלוא החופן. עם זאת, הוא מזהיר אותנו מפני האישה המסיטה גברים צעירים ותמימים ומפילה אותם ברשת עורמתה ומערומיה. "וָאֵרֶא בַפְּתָאיִם אָבִינָה בַבָּנִים, נַעַר חֲסַר לֵב… וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ, שִׁית זוֹנָה וּנְצֻרַת לֵב. הֹמִיָּה הִיא וְסֹרָרֶת, בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ. פַּעַם בַּחוּץ פַּעַם בָּרְחֹבוֹת, וְאֵצֶל כָּל פִּנָּה תֶאֱרֹב… הִטַּתּוּ בְּרֹב לִקְחָהּ בְּחֵלֶק שְׂפָתֶיהָ תַּדִּיחֶנּוּ" (משלי ז, ז-כא). כדי שלא להיכשל בה מזהיר בעל משלי את הגברים הפתיים: "אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ, אַל תֵּתַע בִּנְתִיבוֹתֶיהָ. כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ. דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ, יֹרְדוֹת אֶל חַדְרֵי מָוֶת" (משלי ז, כה-כז). תפיסה סטראוטיפית שכזאת והאשמת האישה בחולשות הגבריות הן מהמנגנונים המוצלחים ביותר לדיכויה ולהתייחסות אלימה אליה. הרי כבר בבראשית ספר בראשית נאמר "וַיֹּאמֶר הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" (בראשית ג, יב). רש"י טוען שבאמירה זו "כפר בטובה". מי שמשליך את חולשותיו על אשתו, אינו אלא כופר.

לאומנות במיטבה דרכים משלה להעיר את תשומת לב הציבור לחוליים שהוא לוקה בהם. במקום להטיף בשער ולהתרות בפני הגברים להימנע מאלימות כלפי האישה, היא מגחיכה את ההתנהגות האובססיבית של גברים קנאים. כך הוא שירו הידוע של נתן אלתמן, הזר המקנא לחן רעייתו. "אל תלבשי את שמלת החג, אל תצחקי לעולם… לבל תראי שמש לבל תדעי חג, לבל תצחקי לעולם… אל גובה מתנייך ויקר רגלך… כמו נר אלווך וכאויב ארגלך, כי שלי את כולך כולך כולך… ובלכתך אל משכב בשניים, וביצוע זרים תשעטי, לא תנוסי מאיש העיניים… קנאתי תסובך כאם, ושמתיך לשמה וישבת נשמה… ויפוצו עוגבייך ולא נשיבם". הקומדיה הזאת היא טרגדיה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

8 תגובות

  1. ברור שלפני אלפי שנים הנורמות היו אחרות בכל העולם. זאת לא הבעיה. הקושי מתחיל באותם מקומות שבהם הנורמות האלה נמשכות גם היום ויש לא מעט אנשים שלא רואים בכך שום בעיה.

  2. מאמר מעניין ומנער את המוח והנשמה.
    מה שלמדנו כילדים או מבוגרים מתבהרים בהבנה שונה ומפחידה שיחס ותפיסה לא השתנו בהרבה.
    לפחות לא בישראל.

  3. רוב האנשים בכלל לא מודעים להיבטים הללו בספרי הקודש שלנו.

    1. באמת בושה אם יש מי שלא מודע, סימן שלא כל כך למד בשיעורי תורה בבית הספר היסודי. מדובר בהתנהגות שהייתה מקובלת בעולם העתיק, ולא בהיבטים.

  4. התנ״ך מלא בתיאורים אלימים, לא רק כלפי נשים, גם כלפי גברים. אז לא הבנתי מה ההצעה? לשנות אותו? מדובר בספר עתיק המתאר עולם עתיק עם נורמות התנהגות של העולם העתיק. דווקא החוקים שקיבלו על עצמם ישראל היו הומניים הרבה יותר מהנוהג אצל עמי האזור. וברור שכל זה לא רלוונטי להתנהגות שלנו בעולם המודרני ויש להתייחס לכך בראי הזמן. תיאורים של עריפות ראשים, סקילות, שריפות, מכשפות קיימים בהיסטוריות הרחוקות של כל העמים. העולם התקדם מאז. ובאמת שלא הבנתי מה ההצעה הקונקרטית של כותב המאמר.

  5. מה שהיה היה
    בואו נסתכל על העתיד
    צריך יותר שרות משרים
    צריך אישה בתור ראש ממשלה
    צריך יותר מנכ"לית מנכ"לים
    וכן הלאה
    רק כך יבוא השינוי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

וידאו לעסקים

מה חשוב לקחת בחשבון בעת צילום?