פנים לכאן ולכאן

האיחוד האירופי מכביד את ידו על הקהילות היהודיות בחקיקה כנגד שתי מצוות יסוד, מילה ושחיטה. באופן מובן, יהודים מכל רחבי היבשת הקימו קול צעקה, והדיו הגיעו עד לארץ הקודש; למדינה שבה יהודים יכולים לחיות על פי כללי היהדות בלא תלות בשלטון זר. משרד החוץ הורה לנציגויות הדיפלומטיות באירופה להצטרף לקול שוועת אחיהם ואפשר לומר שאנו מצויים בעיצומה של מלחמת דת, זהות ותרבות, שסופה מי ישורנו. להלן כמה שיקולים בהם ראוי להתחשב בעת שאנו בוחנים את הסוגייה בינינו לבין עצמנו.

המילה, שהיא מצווה דתית, נחשבת בעיני אירופים ואף בעיני כמה יהודים כהטלת מום בגופו של אדם. נניח שמבחינה הומניסטית הם צודקים. זהו הליך שכל מי שהתנסה בו כהורה, חווה מידה לא מועטה של עוגמת נפש. לאדם אין נטייה טבעית לפצוע את צאצאיו. מי שעושה זאת, עושה זאת רק משום שמצווה זו היא חלק מהותי מהזהות שלו. בלעדי חלק זה חייו אינם חיים, לא כפרט ולא כקולקטיב. מי שלא מבין זאת, לא מבין תרבות מהי. דורות של יהודים נטבחו בשל שמירתם על מצווה זאת: "מה לך יוצא ליסקל? על שמלתי את בני! מה לך יוצא להישרף? על ששמרתי את השבת" (מדרש רבה, ויקרא לב א). ספק בעיניי אם יהודי יכול להישאר יהודי ללא כללי יסוד. עם זאת, הספק נעצר במקום שבו הורגים בעלי חיים כדי לאכול את בשרם.

כמה מגדולי חכמי היהדות הסתייגו מאכילת בשר. היו מי שביקשו לרסן את תאוות הבשרים של האדם והיו מי שחסו על בעלי החיים. הרמב"ם טוען שהמגבלות שמטילה עלינו התורה באות ללמדנו "שלא נלמד מידת האכזריות, ולא נכאיב לבטלה, ללא תועלת, אבל נכון אל החמלה והרחמנות… לא שנשחט על דרך האכזריות או השחוק" (מורה הנבוכים ח"ג יז). הרב יעקב חיים סופר מסביר מדוע אסור לשחוט בראש השנה "דכל שחיטה יש בה צער בעלי חיים… וביום הדין, שכולנו מבקשים רחמים כל היום, ורחמיו על כל מעשיו כתיב, ראוי גם לנו שלא לעשות שום אכזריות בפועל, לשחוט בעלי חיים" (כף החיים על או"ח סימן תצח). בכל שחיטה, כשרה או טריפה, ישנה מידה רבה של אכזריות. אך חכמים אלה לא אסרו את אכילת הבשר, אלא ניסו לעורר בקרב המאמינים את מידת הרחמים על בעלי החיים. ההלכה מתירה להימנע מאכילת בשר, אבל איננה מתירה להימנע ממצוות מילה. לכן, במלחמה נגד גזירת האירופים עדיף אולי להפריד בין שתי המצוות ולא לכרוך אותן זו בזו.

יש מי שסבורים שהמלחמה בתופעת המילה והשחיטה איננה מכוונת כלל ועיקר נגד יהודים. אירופה מתאסלמת בצעדי ענק. היא כבר מכילה כמה עשרות מיליוני מוסלמים, ואלה זורמים אליה מכל עבר. הקהילות היהודיות באירופה הינן הראשונות לסבול מן האסלאם הקיצוני. ליהודי, שהוא צאצא של יהודים שהוגלו לאירופה על ידי האירופים לפני אלפיים שנה, אסור להסתובב בחוצות העיר עם כיפה או סימני זיהוי יהודיים, פן יבולע לו בידי מוסלמים. בתי הכנסת נראים כמבצרים והכניסה אליהם כרוכה בבידוק המשתווה לזה של ארמון בקינגהם או האליזה. לכאורה, המוסלמים הם הסובלים העיקריים מהגזרות האלה, אז בואו נניח להם לנהל את מלחמתם ב"צלבנים", כפי שחלקם מכנה את מדינות המערב, שבהן הם מסתתרים מפחד אחיהם במזרח.

מצד שני, אולי זו ההזדמנות לשתף פעולה על רקע הדמיון בזהות הדתית של היהדות והאסלאם. בשתי הדתות מלים את הבנים ושוחטים על פי כללים הלכתיים. אויב משותף הוא בדרך כלל סיבה טובה לשותפות בין שני יריבים. באחד מנאומיו בעצרת האו"ם הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו כי הכלל "אויבו של אויבי הוא ידידי" איננו תקף בתרבות המזרח התיכון, שבה באופן אבסורדי "אויבו של אויבי הוא אויבי". משמע, מלחמת המוסלמים נגד האירופים לא תצמיח תועלת ליהודים אלא נזק פוטנציאלי אדיר. במקרה דנן, אנחנו עלולים לצאת קירחים מכאן ומכאן – האירופים יטילו עלינו מגבלות דת בשל היותנו יהודים הלכתיים ואילו המוסלמים הקיצוניים יתקפו אותנו כציונים וכ"בני הקופים והחזירים". אין לי פתרון מוצלח לדילמה הזאת אלא להמליץ לעצמנו לבחור על מה אנו יוצאים ליהרג או ליסקל, חס וחלילה.

מאחר שאני צמחוני, אינני יכול להיות אובייקטיבי בסוגיית השחיטה ואכילת בשר בעלי חיים. באופן עקרוני, הייתי רוצה שכל בני האדם יימנעו מכל הסבת צער כלשהו לבעלי חיים. מכיוון שאינני רוצה לכפות את ערכיי על זולתי, אני נמנע מהטפות בעניין זה. אם אני נאלץ לחוות את דעתי בעניין זה, הרי שהדרישה האירופית מהשוחטים היהודיים איננה מוגזמת ואפשר שאיננה סותרת את עיקרי ההלכה היהודית. המחלוקת בין הצדדים היא האם להמם את בעל החיים טרם השחיטה או לא. רבנים מתנגדים לדרישה להמם את בעל החיים בטענה שהדבר סותר את ההלכה. עליהם לחשב שכר מצווה כנגד הפסדה. באופן תיאורטי, התנגדות מוחלטת שלהם לדרישה האירופית עלולה להביא לאיסור מוחלט על שחיטה כשרה. אי הימצאות בשר כשר הזמין ליהודי אירופה יגרום מצד אחד להוצאות מרובות יותר על שינוע בשר מחוץ לאירופה, ומצד שני עלול להניע יהודים לאכול בשר לא כשר. ההלכה היהודית הצטיינה תמיד בגמישות וביכולת להתאים את עצמה לנסיבות המקום והזמן. הגיעה העת להוכיח מסורת זאת.

תפיסת העולם ההומניסטית ליברלית של מדינות מערב אירופה עומדת בעשור האחרון למבחן קשה ביותר. מצד אחד הרצון לבנות חברה פלורליסטית רב-תרבותית המצטיינת בסובלנות דתית ותרבותית, ומצד שני לקבוע סולם ערכים הומניסטי אחיד, שאינו מותיר מקום רב לתרבויות האחרות. לכן אנו עדים לתופעות מבישות ומביכות כמו איסור לבישת חיג'אב או בגדי נשים מלאים בחופי הים. היעלה על הדעת שבחברה ליברלית יאסרו על נשים להתלבש לפי תפיסת עולמן?! גם סוגיית חופש הביטוי, שבו מתהדרת האומה הצרפתית, אינה מוסיפה כבוד לאירופה הליברלית. איזו ברכה צמחה לאנושות מציורים פוגעניים של הנביא מוחמד? פגיעה ברגשות דתיים איננה חופש ביטוי. את דם הנרצחים על ידי פושעים נאלחים בשם האסלאם יש לתבוע גם ממנהיגי אירופה הליברלית. זהו ליברליזם תועה (גם טועה) במקרה הטוב, וצבוע במקרה הפחות טוב. לא הייתי ממהר להעתיק את מקום מגוריי לאחת מערי אירופה.

להבדיל מרוב שנות ההיסטוריה הארוכות של עם ישראל, שבהן היינו גולים מארצנו, נרדפים ומושפלים בארצות הנכר, הרי שעתה יש לנו מדינה מפותחת למדי ומכמה בחינות אף עולה על אירופה. להבדיל מבני עמים אחרים, קיימת זכות מוּלדת לכל יהודי על הגלובוס לשוב אל ארצו, אל עמו ואל מולדתו, לארץ ישראל ולמדינת היהודים. כאן לא אוסרים על יהודים למול את ילדיהם או לשחוט על פי כללי ההלכה. כאן אנו נקיים מכל חשש הומניזם ליברלי, מאחר שהיהודים האורתודוקסים שולטים במדינה והמדינה היא שמתאימה עצמה לדרישות ההלכה. מה עדיף על מה, ישפוט הקורא.