"בימים ההם בזמן הזה"

ניצחון המכבים על היוונים לפני כ-2,200 שנים נחקק בזיכרון הקולקטיבי של הקהילה היהודית כאירוע נסי פלאי, ולכן זכה לאזכור מיוחד בלוח החגים כחג חנוכה, חג הנס. עם זאת, אירוע שבו קהילה חוגגת ניצחון על כוחות אדירים ממנה יכול לשקף לנו את תפיסת המציאות ואת ההוויה החברתית של חבריה, שרואים את עצמם נרדפים במאבק קיומי מתמיד נגד יריבים חיצוניים שמאיימים לחסל אותם. במובן זה חנוכה אינו החג היחיד, כך גם חג פסח בניצחון על כוונותיו הזדוניות של פרעה או אפילו חג פורים וניצחון היהודים על המן הרשע.

היכולת של קהילה להבין את המציאות ולייחס משמעות לכוונותיו של הצד האחר נשענת על "השפה החברתית", כלומר על מאגר הידע החברתי שנאסף והצטבר במהלך השנים. אותו עולם ידע חברתי, הכולל בתוכו מילים, אסוציאציות, דימויים וזיכרונות שעוברים מדור לדור, הוא אשר יוצר את הייחוד התרבותי של קהילה, והוא זה שמהווה את הבסיס לחיים החברתיים המשותפים. מכיוון שמאגר זה נמצא בו-זמנית במוחו של היחיד וגם במוחם של שאר חברי הקהילה, יוצא כי הבנת המציאות והשיפוט ביחס לאחר יהיו דומים בין כל אלו הנושאים את אותה זהות חברתית.

התבוננות בשיח החברתי היהודי, שמופיע בספרי הקודש, בחגים, בברכות ובזיכרונות הקולקטיביים, חושפת זהות יהודית אתנוצנטרית עמוקה ומתבדלת המבוססת על תפיסת עולם דיכוטומית שבה היהודים נמצאים בצד אחד, ואילו כל שאר העולם, שנתפס כעוין, ניצב מנגד.

דוגמאות:

בפרשת השבוע, פרשת ״בלק״, כתוב: ״עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב״

בברכת ראש השנה: "יהי רצון מלפניך אדוני אלוהנו ואלוהי אבותינו שיסתלקו אויביך ושונאיך וכל מבקשי רעתנו"

בהגדת סדר פסח: " והיא שעמדה… אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו…"

בסיום קריאת מגילת אסתר בפורים: "ברוך אתה אדוני אלוהנו מלך העולם, הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו".

בציון ניצחון המכבים בהדלקת נרות חנוכה: "ברוך אתה אדוני אלוהנו מלך העולם שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה"

כמו אז כך גם היום יש לזהות היהודית-אתנית ייצוג בולט בחברה הישראלית ובמאבקים הפוליטיים בתוכה. אם בעבר היו אלו המכבים, שנלחמו בממלכה הסלאוקית במטרה למנוע את ההשפעה היוונית הזרה, הרי שכיום ניתן למצוא את אותה תפיסה ממש בקרב הציבור היהודי המסורתי, שרואה בהשפעות החיצוניות סכנה לקיום היהודי, ובאמצעות השקפה זו מפענח כל אירוע בהבחנה דיכוטומית: בעדנו או נגדנו?

איראן? רוצה להשמיד אותנו. הפלסטינים? יזרקו אותנו לים. המפלגות הערביות? תומכות טרור. מדינות אירופה? שונאות יהודים. האו״ם? אנטישמי. אובמה? מוסלמי. ביבי? טוב ליהודים. כל ביקורת שמושמעת כנגד ישראל מוצגת מיד כדברי שטנה שכוונת זדון עומדת מאחוריה, איש אינו חף מאשמה ודבר לא נזקף לזכות, זולת השייכות האתנית לעם היהודי. שימור המסורת והפרקטיקות הדתיות בחברה היהודית, כדוגמת תפילות, חגים וטקסים, ממשיך להבטיח את הלקח ההיסטורי ואת ההבנה החברתית ביחס למקומו של העם היהודי כאור לגויים.

מכיוון שיותר ממחצית אוכלוסיית ישראל רואה בדת היהודית ובמנהגי האבות את הבסיס לזהות החברתית המשותפת, אך טבעי שתפיסת ״עם לבדד ישכן״ תהיה נטועה עמוק במוחות האנשים, ותקבל ביטוי בתחומים רבים של המדיניות הציבורית, יחסי הפנים, יחסי החוץ ואפילו בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל. מבחינה אלקטורלית תפיסה זו מעניקה למפלגות הימין יתרון מובנה בתחרות על הבוחרים היהודים, וזאת בניגוד לזהות הכלל-האזרחית, מטושטשת הגבולות האתניים, שמאומצת על ידי מחנה השמאל ונתפסת כאיום על הקהילה היהודית. כדי לגייס את המחנה נדרש רק להפעיל את הסנטימנט היהודי, ולהפחיד את הציבור המפוחד ממילא בקטסטרופה שעומדת להתרגש עליו. במובן זה ניתן לומר כי גם לאחר 2,200 שנים ההבנה החברתית היהודית לא השתנתה. בימים ההם ובזמן הזה, ״העולם כולו נגדנו״.