מעשה בכרטיס נסיעה

"כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת" (משנה מסכת אבות פרק ג, ט)

הרבנים הקובעים של הדור הזה – "פוסקי הדור", וכן אלה של 60–70 השנים האחרונות, הגזימו מאוד בעניין הלמידה בישיבות. אגב כך צמצמו את התוקף המוסרי של ההלכה והמסורת היהודית, והתמקדו בהגדלת מספר התלמידים בישיבות ועשו אותו כמעט לערך היחידי. מעולם בתולדות עם ישראל לא היו כל כך הרבה לומדים בישיבות כמו עכשיו, גם לא בתקופת הפאר של הישיבות בליטא בראשית המאה ה-20.

השאלה העיקרית היא – האם הלימוד הוא לשם עשייה או רק לימוד לשם לימוד?

לפניכם דוגמה למה שקורה כאשר לומדים רק בשביל ללמוד, ולא כדי לעשות. חיים באר בספרו מ-2019 "מסע דילוגים" פירסם מעשה קטן שהוא היה מעורב בו, החושף עד כמה הרבנים של דורנו ואולי גם של הדור הקודם מנותקים מן המציאות ומרוח היהדות במאות השנים הקודמות.

וזה המעשה כפי שהוא מסופר בספר: ערב אחד נסע המספר באוטובוס קו 400 מירושלים לבני ברק, שעוצר גם במסוף תל-השומר הקרוב לביתו. באוטובוס היו כ-20 נוסעים שזקניהם מגודלים, חובשי כובעים שחורים, כמנהג רבים מן הלמדנים תושבי בני ברק. הוא התיישב באחד המושבים. אחרי מספר דקות עלתה לאוטובוס אישה לא צעירה שניכר בה שהיא קשת יום. היא אמרה לנהג שהיא תשלם אחרי שתשב. חיפשה מושב פנוי והתיישבה.

עברו כמה דקות והיא לא שילמה. הנהג גער בה בקול רם להזדרז ולשלם מפני שהגיע הזמן להתחיל לנסוע, והיא מעכבת אותו ואת יתר הנוסעים. התפתח דו-שיח לא נעים בין הנהג והאישה. הנוסעים האחרים שותקים ולא מתערבים. אחדים מנסים לנמנם ואחדים ממשיכים לקרוא בספרים שבידיהם. אחרי רגע קם המספר ואמר לנהג, "אני  אשלם בשבילה". הוציא מכיסו שטר כסף והושיט אותו לנהג. הנהג נתן לו כרטיס ועודף. התיישב בכיסאו ויצא לדרך.

אחרי רגע ניגשה האישה אל המספר וביקשה את העודף, והוא נתן לה. אחרי עוד מספר רגעים קם אחד הלמדנים וניגש אל המספר ושאל אותו כמה שאלות. המספר הזמין אותו לשבת לידו. ואז שאל אותו הלמדן כיצד הוא מסביר את העובדה שדווקא הוא, שהוא מגולח ואינו חובש כובע או כיפה, הבחין במצוקה של האישה ונחלץ לעזרתה, ואילו איש מבני התורה, והוא עצמו בכללם, לא זז ממקומו. המספר ענה לו שכנראה כל ספרי ההלכה וספרי המוסר שהם לומדים יוצרים מחיצה ביניהם ובין החיים והמציאות.

אני מבין את הדיבור האחרון בזה שההשתקעות המלאה בלמדנות ובכל מיני פלפולים והבחנות ומאמץ "לחדש חידושי תורה" כאילו הם חזות הכול, כיבתה בהם את הקשב והרגישות לדברים שמתרחשים במציאות.

בהמשך הנסיעה המשיכו השניים לשוחח על היחס בין ההלכה ובין המעשה. הלמדן סיפר לבן שיחו שהוא "משגיח" באחת הישיבות בבני ברק וביקש לקנות מן המספר את כרטיס האוטובוס שנקנה עבור האישה קשת היום, שכן הוא מתכוון להשתמש בו בשיעור הקרוב שלו בספר "מסילת ישרים".

על כגון זה אמר רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, "כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת." (משנה מסכת אבות פרק ג, ט).

וזה מה שאמר רבי ישמעאל, "הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד. וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת." (משנה מסכת אבות פרק ד, ה).

תקנו אותי אם אני טועה.