הרועה החולם

בכל שנה בעת הקריאה בסיפור יוסף ואחיו אני מגלה דבר-מה חדש עליו והערכתי אליו גדלה והולכת. בצעירותו עורר בנו יוסף אי נחת רבה, בהיותו אח יהיר ומתנשא שמציק לאחיו החורגים ומלשין עליהם, אם כי ייתכן שמקור הבעיה ביחס העודף שקיבל מאביו יעקב, שאחד ממשוררי המגזר הדתי דימה אותו חזק כ"אבן" – כלומר יש בו אב ובן גם יחד. אך לאחר שהופשט מכותונת-הפסים המגינה שלו ולאחר ששנאת אחיו השליכה אותו אל הבור, יוסף עובר ללא ספק שבר, הן פיזי הן נפשי. ובעת שהוצא משם למכירה, לא קשה לדמיין אותו פוקח עיני עלם הלום חרדה אל עולם זר, כבד. כאן הוא כמו נולד מחדש, אמנם בלידה קיסרית קשה, ומתחיל במסלול דרמטי שתחילתו בעבדות, הטרדה מינית ואף ישיבה בכלא מצרי, אך המשכו בקידום והצלחה, או כגרסת הסופר: "וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו" (בראשית לט, ג), עד הגיעו בגיל שלושים לשיא גדולתו ועוצמתו.

תהליך החניכה של יוסף, תהליך ארוך וכואב ומיוחד במינו, מוביל אותו מהשבי אל כס המשנה למלך, מרועה צאן אביו ועד רועה אנשים ועמים. מספר תכונות וכישורים נתגלו בו, ולדעתי המרכזי שבהם הוא ביטחונו העצמי, שאפשר שהוא פרי ההורות האוהבת והמכילה שזכה לה בילדותו. תכונה חשובה נוספת היא רגישותו לנפש האדם, כנאמר: "וירא אותם [שר המשקים והאופים] והנם זועפים" (לט, ו). אמפתיה פסיכולוגית זו היא שמסייעת לו, כנראה, גם בפתרון חלומות, ופותחת בפניו את הדלתות אל לב-לבה של מצרים.

בימינו אנו, לאחר "פשר החלומות" של פרויד ומחקר מדעי של שנים, אנו רואים בחלום מעין מראה, אולי עקמומית משהו, של מעמקי הנפש, ואף משתמשים בו ככלי טיפולי. אך גם היום פתרון חלומות נחווה לעיתים כמקסם ופליאה, הן בעיני הפותר ובמיוחד בעיני החולם הסקרן. לא כל שכן במצרים העתיקה, כשהחלום נתפס כגורם מאגי-נבואי, והקורא בחלומות עלה לדרגת חוזה עתידות. "אין נבון וחכם כמוך", אומר פרעה ליוסף הפותר, והוא זוכה לשם המכובד "צפנת פענח" ואף לכינוי המלכותי "אברך", שלפי דרשתו של רבי יהודה: "'אברך' זה יוסף, שהוא 'אב' בחוכמה ורך בשנים" (מצוטט ברש"י). פרעה מעניק ליוסף טבעת מלכות מאצילת סמכות, וממנה אותו לבכיר השרים ולשר המזון, האוצר והתבואה. אנחנו הקוראים יכולים רק להיות מוקסמים מאישיותו המיוחדת וגאים בתפקודו המוצלח כאיש ממשל ומושיעה של אומה. לאחר מכן יוסיף יוסף להפליא אותנו גם בהיותו איש-משפחה המושיע אותה. אכן, איננו יכולים שלא להסכים ולומר: "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין".

אך לעניות דעתי, לא מעמדו הרם של יוסף ולא הישגיו המופלגים הם שמעידים על גדולתו, אלא בעיקר התנהלותו הרגישה והמתחשבת בשני התחומים – המלכותי והמשפחתי. הילד היהיר והמתנשא שחלם על כל בני משפחתו משתחווים לפניו ואף לא היסס לספר להם על כך, הפך לגבר ושליט שהעם אכן משתחווה בפני רום מעמדו, אך כעת הוא יורד אליהם, אל ההמונים הרעבים, ומחלק לחם להם ולמקנהם; זה אותו יוסף שבוכה במסתרים כשאחיו באים לפניו, וכאשר הוא שולח אותם בחזרה לארצם הוא דואג להם ואומר "אל תרגזו בדרך" (מה, כד), כלומר שלא יריבו ביניהם, ואף מרגיע אותם: "אל תעצבו ואל ייחר בעיניכם כי מכרתם אותי" (מה, ה).

השינוי שעבר יוסף, מתחתיתו של בור ועד למרומי הפירמידה, הוא מעבר לכל דמיון, ובכל זאת לא נתקשחה אישיותו, לא נאטמה ולא התנשאה, אלא שמרה על צניעות ואנושיות רכה. אני מעז להניח כי שורשי השינוי ניטעו שם בקרקעית הבור, כאשר נעמד הנער האומלל בפני גורלו ונוכח עד כמה שברירי והפכפך הוא אותו גורל, וכך הבין שעליו להישמר מפני גאוות-יתר. וכבר נאמר על האדם, בתוספתא סנהדרין (ה, ה): "מדוע נברא באחרונה? כדי שלא תזוח דעתו עליו".