ההדתה והג'יהאד החילוני

לא מקרי שדווקא לקראת חג החנוכה, חג האורות המלטפים, פורצת מחלוקת סביב סוגיית ההדתה בישראל. במידה רבה של דמיון, בימי החשמונאים פרצה מלחמת אחים בין חסידים קנאים לבין מתייוונים. אלו קראו בשם השם ואלו קראו בשם התרבות ההלניסטית. אלו שאפו להקמה של מדינת הלכה ואלו שאפו למדינה המתפרקת מנכסי המסורת שלה. התוצאה העגומה הייתה מחלוקת קשה, רדיפה ומרחץ דמים. בטווח הארוך יותר, מחלוקת זאת חוללה את חורבן החברה היהודית בארץ ישראל ואת הגלות הארוכה ביותר. למעלה מאלפיים שנה לאחר הימים ההם, ובדיוק בזמן הזה, אנו מוצאים את עצמנו נחלקים לפי אותו היגיון מעוות. שני קצוות מריבים אלה עם אלה כדי לקבוע את צביונה התרבותי של החברה היהודית בישראל. שני הקצוות ההרסניים האלה מבשרים את הרעה הבאה.

אחת הזירות המדוברות יותר בימים אלה היא הזירה החינוכית. בזירה זו פועלים כוחות עצומים המבקשים להנחיל את מורשת התרבות היהודית לילדי ישראל. משרד החינוך, הנשלט בידי מפלגת הבית היהודי, עושה מאמצים רבים לחזק את הזהות היהודית בקרב ילדי ישראל. אך הזהות היהודית שהוא מציע מייצגת נרטיב מסוים אחד בלבד. לא פלא שהורים רבים מרגישים חוסר נחת כאשר הנרטיב שלהם לא בא לידי ביטוי במערכת החינוך. כך היה למשל בעניין מורשת תרבות המזרח, עד שקמה ועדה בראשות המשורר ארז ביטון, וגם כך מסקנות הוועדה רחוקות מיישום מוצלח. במילים אחרות, אין ביטוי חינוכי לחגיגה הצבעונית הפלורליסטית של החברה היהודית בארץ ובעולם. לדוגמה חילוניות כתפיסת עולם יהודית או ליברליזם יהודי כדרך דתית לגיטימית, לא ימצאו את מקומן במערכת חינוך כזאת. הארגונים המייצגים זהויות כאלה לא יזכו לתמיכה ממשלתית, ולעומתם ארגונים אורתודוקסיים זוכים לתמיכה ביד רחבה.

עניין נוסף הוא הדמויות המופיעות מטעם המדינה ושלוחותיה בפני התלמידים או קהלי היעד השונים, הן בחינוך הפורמלי והן בבלתי פורמלי. ההיגיון של מדינת ישראל אומר כך: כדי לחזק זהות יהודית, רצוי לעשות זאת באמצעות עמותות אורתודוקסיות, דתיות-לאומיות או חרדיות. אלו ודאי ידעו לשמור על הקו ההלכתי ועל הנרטיב היחידי המקובל על המפלגות השולטות כיום במשרדי הממשלה הרלוונטיים. העמותות הדתיות מפעילות מורים ומדריכים אורתודוקסים, היודעים לשמור על מסגרת ההלכה ועל הנרטיב היחידי המקובל. התוצאה היא שציבורים שלמים חשים מחנק לנוכח הבלעדיות של גורמים דתיים על שאלת הזהות היהודית-ישראלית. במשוואה הזאת יש עגלה מלאה ועגלה ריקה, יש מי שמחזיק בסמכות ויש נטול סמכויות, יש מי שמלמד ויש מי שצריך ללמוד ולבסוף, יש מי שמחזיק במשאבי המדינה ומחליט מה לעשות איתם ויש מי שמשלם אותם למדינה וקולו לא נשמע.

כדי לנער מעליהם את המלקחיים האורתודוקסיים, הורים רבים מתאגדים במטרה להסיר כל סממן של דתיות יהודית מתכניות הלימודים במערכת החינוך. יותר ויותר מדברים על הקמת זרם חילוני בחינוך הממלכתי. מתפתחת תנועה אנטי-דתית המבקשת לחלן את מערכת החינוך. זוהי זכותם, ואני אהיה הראשון לעמוד לצידם. עם זאת, נראה שהם לא ערים לעובדה שעם חיטוי מערכת החינוך מן ההדתה הממוסדת, הם מתפרקים מכל נכסי מורשת התרבות היהודית ישראלית. האוצר הספרותי שהנחילה היהדות לאנושות, המקרא, ספרות המדרש ושירת ימי הביניים, האמנות היהודית, הפיוט, המוזיקה ועוד פנינים שכאלה, לא יהיו נגישים יותר לילדי ישראל.

תחת זאת, דור חדש של שונאי דת ודתיים יקום לנגד עינינו; ג'יהאד חילוני של ממש. זהו תהליך מסוכן העלול להסב נזק אסטרטגי חמור ללכידות החברתית, המאוימת ממילא, בחברה היהודית בישראל. מלחמת הקנאים במתייוונים פורצת מחדש, והאחריות לכך מתחלקת בין מדינת ישראל והארגונים האורתודוקסיים הקנאיים לבין ההורים החילוניים הקנאיים.

במלחמה שבין שני הקצוות נבלע, כמו תמיד, הקול השפוי ביותר שבזירה החברתית. פלח ענק של הציבור מבקש לשלב באמונתו ובאורחות חייו את מורשת תרבות ישראל עם עקרונות הדמוקרטיה הליברלית. ציבור זה מוכיח כל יום מחדש שניתן לקיים חברה נאורה, משכילה, עובדת, שוויונית, ערכית ושורשית, האוהבת את הזהות היהודית-ישראלית-ציונית שלה וחוגגת אותה בכל רגע נתון. הציבור המסורתי, שיש בו גם דתיים מגוונים שונים וגם חילוניים – במראה או באמונה – מבקש לראות את התמונה הכללית, שיש בה איזון בין מסורת למודרנה ושיש בה ביטוי ולגיטימציה לתפיסות עולם יהודיות שונות. הציבור הזה מבקש לקרב בין שני הפלגים הניצים, העסוקים כל כך בתחזוקת האמת היחסית שלהם. הוא עושה זאת כדי שהמפעל הציוני המופלא שזכינו לו לא יעלה בעשן המריבות.

אם כן, מדוע לא נשמע קולו ברבים? מפני שהוא מתון באופיו. אנשים מתונים לא זוכים להערכה רבה בימינו. מעולם לא שמעתי מהדורת חדשות נפתחת בידיעה על מעשה נאה שתרם לתיקון החברה בישראל מתוך אהבה. האהבה בדורנו נעשתה לאהבה שבינו לבינה בלבד. אהבה לעם, למולדת, למסורת ולזהות, היא עניין שאסור להזכיר אותו. זאת מפני שכל אוהב נחשב לחשוד במניעים זרים והאהבה הקולקטיבית מזוהה בטעות עם סקטור מסוים, שרבים לו המתנגדים.

זוהי בהחלט טרגדיה מכאיבה ביותר. קול הקצוות נשמע בארצנו, והמתונים בעת הזאת יידומו. המפסיד העיקרי הוא כל עם ישראל, בארץ ובתפוצות. אחד מנכסי התרבות העיקריים שלו, המסורת היהודית, מנוצל על ידי צד אחד לרעה ומנוגח על ידי הצד השני לחרפה. אין כיום אישיות או גורם ממלכתי המסוגלים ללכד את החברה סביב מורשתה התרבותית בגישה פלורליסטית. אז אם לא נתעורר, נאחר.