בכל שנה ושנה בערב פסח אנו נוהגים לומר: "וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבַד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם". אמירה זו חשובה ביותר לחיזוק הרוח הלאומית, בעיקר בעתות של משבר. בעתות כאלה יש לשאוב מן המקורות היהודיים כל סממן שיש בו להוסיף לחוסנו של העם היהודי. אך אמירה זו טומנת בחובה גם סכנה גדולה להלך הרוח הציבורי. האמונה בהבטחה האלוהית, שעם ישראל יישמֵר בכל מצב, עלולה להביא לשאננות וליהירות. כאשר אני חי בתחושה שיש לי ביטוח ישיר מאת הקב"ה, אני יכול להרשות לעצמי לשגות יותר ויותר. ההיסטוריה היהודית רצופה בשגיאות שהביאו עלינו את האסונות הגדולים ביותר בתולדות האנושות. כיום, לאחר אלפי שנות חורבן, גלות ומשברים נוראיים, טרם נגמלנו מן הדחף האווילי למשגים ולהרס עצמי.
ישנה סמליות רבה בעובדה שאת האמירה המשקפת מציאות מזעזעת, שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אנו אומרים בשירה, בשמחה, באכילה ובשתייה. הפער התודעתי העצום שבין תוכן הדברים לבין מצב הרוח המרומם של ערב פסח מלמד שטרם הפנמנו את סכנת ההכחדה. ההבדל בין אסון לנס דק כחוט השערה. הנרטיב של פסח מלמד שקמו עלינו לכלותינו אך הקב"ה הצילנו מידם, ואילו הנרטיב של תשעה באב מלמד שגם כאן קמו עלינו לכלותינו אך הקב"ה לא הצילנו, אף לא המנהיגות של אותה העת ואף לא הציבור הרחב. כולם פעלו כנגד עצמם. על האל נאמר: "הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב" (איכה ב, ה), על המנהיגים נאמר: "נְבִיאַיִךְ חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל… וַיֶּחֱזוּ לָךְ מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים" (שם שם, יד), ועל הציבור נאמר: "כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים" (ירמיהו ט, א). אין פודה ואין מציל מן האיבה העצמית!
המסקנה המתבקשת של חלקים רבים בעם, אז והיום, הייתה שאין לסמוך יותר על הבטחת הקב"ה. מאחר שהוא נסתר, נסתרות גם דרכי הנהגתו. ולכן, בעת שקמים עלינו לכלותנו, נשכים אנו לכלותם. משמע, כוח צבאי יהודי יושיע את עם ישראל בעתות של מתקפה מן החוץ. גם כאן ישנן חדשות טובות וחדשות גרועות. היו מקרים שבהם התקוממות צבאית הביאה פורקן משעבוד מלכויות, כמו למשל בימי החשמונאים וכמו למשל בימי קום מדינת ישראל. אך היו גם מקרים שהתקוממות צבאית הביאה על עם ישראל את הגדולים שבאירועי החורבן, כמו למשל במרד הגדול ערב חורבן בית שני, וכמו למשל מרד בר כוכבא, שגזר על שארית ישראל כליה גמורה. אשליית הכוח הצבאי מסוכנת לנו לא פחות מן ההסתמכות הבלעדית על ההבטחה האלוהית.
דבר אחד הוא שאלת היכולת הצבאית שלנו לעמוד על נפשנו אל מול האויבים. ברור לנו שמדינת ישראל לא הייתה קמה מבלעדי היוזמה ותחבולות המלחמה שאימצנו לעצמנו בעת ההיא. דבר אחר הוא שאלת היכולת שלנו לנהל את עצמנו כחברה נורמטיבית בין מלחמה למלחמה. גם כאן יש חדשות טובות וחדשות גרועות. החדשות הטובות הן שאף על פי שהחברה בישראל מורכבת ממגזרים רבים ומנוגדים אנו מצליחים לנהל מדינה מפותחת להפליא. החדשות הגרועות הן שהניגודיות בין המגזרים מאיימת לפרק את החברה. לעיתים נדמה שאנו עומדים על עברי פי פחת. הקשר בין ביטחון חברתי לביטחון צבאי ברור. הקשר בין לכידות חברתית לבין חוסן לאומי אף הוא ברור. כבר היינו כמה פעמים בסרט הזה, שבו מגזרים ביהדות התנגשו אלה באלה ולאויב לא נותר אלא להיכנס לירושלים במצעד ניצחון. להתנגשויות אלו קראו חכמינו זכרם לברכה "שנאת חינם". זוהי שנאה שיכולות להיות לה סיבות מצוינות, מבחינת השונאים. אך זוהי שנאה שלעולם לא תביא תועלת לחברה, ומבחינה זו היא לגמרי לחינם, היא לגמרי חסרת תכלית חברתית.
לדברים כלליים אלה השלכה מכרעת על עתיד החברה היהודית בישראל. כאשר מגזר אחד מדיר מגזר אחר מ"כלל ישראל", הוא תורם באופן פעיל להחלשת החוסן הלאומי. כאשר מגזר אחד טוען שהוא הוא היהדות הנכונה והמקורית, הוא פוסל בפועל את רוב יהודי העולם על גווניהם השונים. פסילת הגוונים האחרים שביהדות תיחשב לתרומה משמעותית לקידום החורבן. כדי להוציא מידי ספק, חורבן כזה, לא עלינו, לא יפסח על המגזר המדיר: "כֵּיוָן שֶׁנִּתָּן רְשׁוּת לַמַּשְׁחִית, אֵינוֹ מַבְחִין בֵּין צַדִּיקִים לִרְשָׁעִים" (בבא קמא סא, ע"א). גם בסרט הזה היינו. הנאצים המרושעים לא הבחינו בין יהודים ממגזרים כאלה ואחרים. אין צורך להגיע למצבי קיצון שכאלה. ניתן למנוע אותם באמצעות התנהגות סובלנית, מכילה ומלכדת.
כיום קיימים מעט מדי יהודים המבקשים לחזק את החוסן הלאומי תוך הכלה של השונויות והניגודים. ארגוני התחדשות יהודית-ישראלית רבים משמיעים את הקול החשוב הזה, אך אם נמנה את מספר תומכיהם לא נמצא כדי רבבה אחת בלבד. כל היתר עסוקים השכם והערב בביסוס ובביצור המגזר שלהם תוך שהם משלחים חיצי ביקורתם הישר אל עיני האחרים. לעיתים האחרים הללו עשויים להיות בני אותו המגזר, אך לא בני אותה הסיעה. טיבה של שנאת חינם שהיא איננה עוצרת ביריב, אלא שבה וחוזרת אל בעליה, כאותו האחד שיורק אל מול המאוורר. עלינו להיפטר מן הרעה החולה הזאת. לאף אחד מאתנו אין תעודת ביטוח בכיסו מפני החורבן הבא ומפני פגיעה אנושה במגזר שאליו הוא משתייך. את החורבן הזה ניתן למנוע בהרחבת המכנה המשותף, בהנחלת הערכים המשותפים, באהבת כלל ישראל, בשותפות בייעוד הגדול של האומה היהודית, בתיקון עצמנו ובתיקון עולם.
לפלא תיחשב יכולת השיקום של העם הזה לאחר אסונות רבים כל כך. גם בכך יש סמליות רבה, שימים ספורים לאחר האבלות על החורבן אנו חוגגים את ט"ו באב. החג הזה, שהיה משמעותי יותר בימי המשנה, היה חג השידוכים הלאומי. בנות ובנים היו יוצאים לכרמים בבגדי לבן כדי להכיר וכדי להשתדך זה לזו, להקים בית בישראל ולהבטיח את המשכיותו של העם המופלא הזה. חכמים המשילו את עוצמת ט"ו באב ליום הכיפורים: "אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים" (ב"ב קכא, ע"א). על הפלא הזה עמדתי בשיר שפרסמתי בספרי "צדק פואטי", שיצא לאור לאחרונה.
אב ותנחומיו
צדק פואטי, יעקב מעוז
מִ-ט' עַד ט"וּ שִׁשָּׁה יָמִים,
מִבְּכִי וָנֶהִי אֶל חֲגִיגַת הָאַהֲבָה.
חֹדֶשׁ אָב שׁוֹלֵחַ תַּנְחוּמִים,
מַמְצִיא מָזוֹר לְאֻמָּה כְּאוּבָה,
הוֹפֵךְ מִסְפֵּד לְמָחוֹל בַּכְּרָמִים,
עוֹשֶׂה יוֹם טוֹב לְכָל נַעַר וְרִיבָה.
"לֹא הָיוּ טוֹבִים כָּאֵלּוּ הַיָּמִים",
לֹא יָדַעְנוּ כָּזֹאת שָׁעָה טוֹבָה.
כְּזוּג אוֹהֲבִים בִּשְׁעַת הַדִּמְדּוּמִים
עַם וֶאֱלֹהָיו עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה.
21 תגובות
יש את האופטימיסטים התמימים שמאמינים שזה לא יקרה. יש הפסימיסטים שעניין החורבן הבא הוא אצלם וודאות ויש את האנליסטים המחשבים סבירויות.
הכיוון הנוכחי לדעתי בהחלט נוטה לכיוון הפסימיסטים.
מבלי להיכנס כאן בטוקבק לעומקם של דברים
אין צ'אנס
שלא כמו אלון וארז נשאר אופטימי. החורבן לא יבוא נתעשת ונתחזק
המיעוט היהודי-ציוני-חילוני?
המפולג ומפוצל באורח חסר מרפא
הכל הולך ומתעצם.הפכנו למעצמה ממש.ממה אתם כל כך חוששים.
לא רואה כרגע כיוון חיובי
נסיתי להנחם במילות השיר "אב ותנחומיו
ואני תוהה כיצד אפשר לצאת מצער גדול לשמחה תוך 6 ימים .או שהצער לא גדול או שהשמחה ממועטת….
החמוצים רק מחפשים שחור
אם ימשך כך זה חורבן
אבל כן אפשר לשנות כיוון
מאמר מעניין. מאיר נקודות חשובות אך לא ברור שאלו המקצינים עמדותיהם כלל חשופים לנקודות לחשובות אלו.
בראוו. מ"תעשיית דכדוך" לפטליזם.
איזו נבואה – חורבן עדיין אפשרי.
איזה מזל – הכנסת חוקקה חוק שמונע מהמטיפים לפטליזם לדבר עם הנוער בבתי הספר.
יותר טוב תדברו עם הרבנים האורתודוקסים שזורעים שנאה ופירוד בעם.
ראשון תדברו עם הניאנדרטל שמכנה את נשותינו בנותינו "בחורילות".
רציונאלית.והתנאים הבשילו.
גם לנביאים לא נתנו להשמיע את קולם…..
שהאופטימים יידברו עם האורתודוקסים.
אבל צריך להבין שהכוון כעת לא בסדר
יש כאלה שבאמת מאמינים בחורבן? איך זה נחת עלינו?
תגובה:
קבלתי בתפוצת נאטו. ארוך אבל חשוב. לא צוין מי הכותב. צאו מהמים צפרדעים.
בלי ששמתם לב, משנים פה את ערכי היסוד שהמדינה הזו מושתת עליהם.
צאו מהמים צפרדעים.
הגיע הזמן שתקבעו איך נראית המדינה שלכם.
אם תקחו צפרדע ותשימו אותה בסיר עם מים רותחים, היא מיד תקפוץ החוצה.
אך אם תשימו אותה בסיר עם מים קרים, ותחממו את המים, היא תישאר במקומה עד שתמות.
אם לא הייתי מספיק ברור – אתם הצפרדעים.
כבר תקופה ארוכה מדי שאנחנו נמצאים בסיר גדול, שמחממים אותו לאט לאט, על להבה נמוכה.
לפרקים, מגבירים את האש, מתחיל קצת להיות קצת חם. וכשלרגע עולים הרהורים על המצב, מיד עולים קולות – מה כבר קרה? על מה הצעקה? אתם לא רגילים, אבל תראו שהחיים שלכם ישארו אותו הדבר! עם הטיסות לחו"ל, עם מכונת הקפה במטבח, עם החוג פילאטיס.
אבל הסיר מתחמם בעקביות.
מרץ 2015- ראש הממשלה מזהיר כי הערבים נוהרים לקלפיות. הם עושים זאת באמצעות עמותות שמאל.
ספטמבר 2015 – פרסום קריטריונים לתקצוב מוסדות תרבות על בסיס פגיעה במדינה.
נובמבר 2015 – הטבות מס ליישובים תומכי מפלגת השלטון.
פברואר 2017 – אישור חוק ההסדרה. הכשרת מאחזים שנבנו על קרקע פרטית.
מאי 2017 – קביעת הממשלה כי יופסק מימון מפסטיבלים בהם יוצג עירום.
מאי 2017 – נסיון נוסף לביטול השידור הציבורי ואישור חוק פיצול התאגיד.
יוני 2017 – ביטול מתווה הכותל להרחבת רחבת התפילה השוויונית.
אוגוסט 2017 – ראש הממשלה מאשים את השמאל והתקשורת בנסיון להפיכה שלטונית.
נובמבר 2017 – סגנית שר החוץ יוצאת נגד יהדות ארצות הברית והבנתם את המצב בישראל.
דצמבר 2017 – אישור חוק אי פרסום המלצות משטרה להעמדה לדין בתיקים עם פרקליט מלווה.
ינואר 2018 – אישור חוק המרכולים. פתיחת וסגירת עסקים ביום מנוחה טעונים אישור שר הפנים.
ינואר 2018 – תיקון חוק המפלגות. מימון מקופת המדינה להתמודדות בפריימריז מפלגתיים.
ינואר 2018 – אישור בקריאה ראשונה לחוק היועמ"שים – שרים ימנו את היועצים במשרדיהם.
יולי 2018 – חוק קולנוע חדש. לקטורים שהמדינה תבחר יחליטו אלו תסריטים יקבלו מימון ע"י קרנות הקולנוע ואלו לא.
יולי 2018 – מעצר משטרתי בחמש בבוקר של רב אשר חיתן שלא דרך הרבנות.
יולי 2018 – פטור ממס לראש הממשלה על ביתו הפרטי. גם לאחר סיום כהונתו.
יולי 2018 – חוק הלאום אושר. השפה הערבית אינה שפה רשמית בישראל.
כל ציוני הדרך האלה הן עובדות. הן לא מוצגות באופן סובייקטיבי באמצעות דעה פוליטית מסוימת. הן לא מנוסחות כך שיבטא סט ערכים כזה או אחר. הן מציגות תהליכים כמו שהם.
בכוונה אני לא מזכיר את השיסוי הקיים בעם. כל טענה על כך שהשלטון בישראל משסה שבט בשבט תתקבל בתגובה כי השיסוי הינו מכל הצדדים. אבל לא כל הצדדים בשלטון. לא על כל הצדדים מוטלת האחריות לאיחוד העם.
בכוונה אני לא מזכיר את החקירות והאישומים אותם בודקים. אלו, יתבררו בבית המשפט. אך במקביח נעשה כל מאמץ לערער את האמון במערכת אכיפת החוק ומערכת המשפט.
בכוונה אני לא מזכיר את הכותרות הפופוליסטיות, שכל תפקידן להגדיל את השנאה, להעמיק את הפחד. התעסקות בכותרות הללו מסיטות אותנו מהדיון העמוק והאמיתי על עתיד המדינה הזו.
אחרי שנטרלנו את רעשי הרקע והפופוליזם. תחליטו אם השינויים והתמורות שמתרחשים בארבע השנים האחרונות תואמים את השקפת עולמכם ומייצרים פה מדינה כמו שאתם מכוונים אליה, או שמחממים אתכם לאט לאט על אש נמוכה, בלי שתקפצו מהסיר.
צאו מהמים צפרדעים.
כל הכתוב מעלה מתייחס לערכים, איזון בין רשויות וחברה צודקת שהיו ברורים מאליהם בעבר, ערערו את האמון שלנו בהם והשיגו אותנו אחורה.
כל זאת, ועוד לא דיברנו על דברים שטרם הצלחנו להשיג, נושאים שטרם התקדמנו אליהם והיינו רוצים לדמיין שבשנת 2018 כבר נזכה להם.
צאו מהמים צפרדעים.
והנה, לראשונה מזה זמן רב, עולה נושא הזכות של כל אדם להיות הורה.
כאילו צריך להגדיר מחדש את ערך השיוויון בג'ונגל הפרטי שלנו.
כאילו צריך להיאבק על המובן מאליו.
פה לא מדובר בתוספת תקציבית. פה לא מדובר בפגיעה בזכויות קיימות של אדם זה או אחר.
מדובר בהתרת תהליך הפונדקאות לכל זוג שמעוניין, בלי קשר להעדפה המינית שלו.
אל דאגה.
עוד יצליחו לצבוע את זה כמאבק של שמאל מול ימין. כבר יצליחו להשתמש במאבק הזה כדי להעמיק את השסע.
גם יצליחו להוכיח כי הקרן החדשה קשורה לכך.
אבל תמיד אזכור שזה המאבק הקטן של אח שלי, הטהור שבבני האדם, להיות אבא.
וזה ורק זה מוביל אותי.
כי רק שנבין שמדובר במאבק על הבית שלנו, נתייחס אליו ברצינות המתבקשת.
וכפי שהמציאות המטורפת שלנו מתקדמת, עוד אירוע בטחוני יסיט את הנושא מהכותרות. אך לא נרפה. כי מדינה שפויה איננה יעד פחות ממדינה בטוחה.
אבא שלי אמר לי בליל בחירות 2015-
יובל, תהליכים לוקחים יותר זמן ממה שאתה חושב. לחיים יש תנועה משלהם.
לצערי, אבא שלי טועה (לא קורה הרבה). מהירות התהליכים בעידן הנוכחי אינה דומה למהירות התהליכים בעידן הקודם. אין לנו זמן לטעויות.
אני מסרב להתבוסס בתוך הסיר. מסרב לקבל את הדברים כמו שהם. אני רוצה לשרטט את המדינה שבה הבן שלי ירדן יגדל בה. אני רוצה לעשות את המאמץ כדי שהוא יסתכל על אבא שלו וידע שהוא עשה מה שהוא יכול כדי לייצר לו מדינה טובה יותר.
אני רוצה לראות מדינה אחרת.
מדינה שקבלת השונה בה היא ערך עליון.
מדינה שבה שיוויון הולך יד ביד עם דמוקרטיה ויד ביד עם יהדות.
מדינה שמתייחסת אל כל האזרחים שלה באופן שווה.
מדינה שבה אמונה, והיהדות בפרט, היא ספקטרום.
מדינה שבה דת מנותקת ממדינה.
מדינה שבה סל הערכים שלך לא קובע את היחס שתקבל מהרשויות.
מדינה שבה תרבות השיח היא מתונה יותר. שנהיה קשובים יותר. חושבים יותר.
מדינה שבה נשענים על מה שמשותף בינינו, ולא על השוני.
מדינה שמתירה לכל אדם לחיות בדרך שבה הוא בוחר, כל עוד לא פגעת באדם אחר.
עכשיו נשאר את השרטוט הזה להפוך למציאות, אני טרם יודע איך, אבל אני לא מתכוון להישאר במים.
כצעד ראשון, ביום ראשון הקרוב אני מתכוון לשבות ולהפגין משם נמשיך הלאה.
כל חורבן אלוהים מחזיר אותנו לארץ הקודש.
אז להתנחם בכך שאחרי שיהרגו את רובנו ויגלו אותנו אלוהים יחזירנו לכאן בעוד אלפיים שנים?
וכל זה כהכנה לחורבן הבא?
המנהיגים שלנו מוסיפים כל יום עוד מיכלים שלמים עם דלק למדורה
כי אנחנו בדרך לחורבן ומצד שני אף אחד לא מפסיק לחגוג כמו בימי פומפיי האחרונים
גם אני לא מאמין בניסים.