מעשה בהמה

בצהרי ראשון של פסח סרתי עם רעייתי שתחיה לביתם של ידידים ובני משפחה ביישוב הסמוך לבירה, ירושלים הבנויה. זאת העיר שעליה קראנו אמש בגיל ובשמחה "לשנה הבאה בירושלים", אף שנהיר לנו, כתושבי העיר, שמעולם לא הייתה בנויה ירושלים כפי שהיא בנויה כיום. אך מסורת היא מסורת ואנו מצווים לשמר אותה כתיקונה.

עם שאנו נכנסים לביתם של חברינו הסתבר כי היום כבר פנה והעת עת תפילת מנחה קטנה וכי האיש כבר חובש את ספסלי בית הכנסת ומתפלל בדבקות רבה כדרכו בקודש. לאחר שביקשתי את רשות אשת האיש, התחלתי עושה דרכי בעגלא ובחיפזון לבית הכנסת. כך היא דרכי. אף שאינני מתפלל יום יום, כאשר נקראת לפני ההזדמנות אינני מחמיץ אותה, בוודאי לא במועד שבו אנו מתנזרים מחמץ.

נכנסתי אל בית הכנסת וחיפשתי אחר האיש, שמצא לו זמן להתנמנם בזמן שבין מנחה לערבית, כאשר דרשן זוטר נשא את דרשתו בענייני כוונה ותפילה. רבה הייתה הפתעתו ושמחתו לראות אותי מבקר אצלו בבית הכנסת, שהוא מבין מקימיו ועליו גאוותו. כמתנצל הסביר כי הרב טרם הגיע ואין לנו אלא להסתפק כעת בחבר קהילה אחר, שאמנם דרש בדבקות רבה ודיבר כאחד הנביאים. אך כפי שאמר החכם מכל אדם: "חָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה, וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים" (קהלת ט, טז). ואני, כבר נכחתי במעמדים אחרים בהם הבלי הנכבד נחשבו, ודבריו נשמעו בקשב רב, גם כאשר היו ריקים.

פתאום עבר רחש בקהל וכולם נעמדו באחת. הדרשן הזוטר קטע את דרשתו באמצעו של משפט חשוב ומיהר לפנות את מקומו על הבימה. הרב, הצעיר לימים, נכנס בזריזות והתיישב על הקתדרה השמורה לו בלבד (עַל כִּסְאוֹ לֹא יֵשֵׁב זָר) מבלי להתחשב בכך שקטע את דרשת קודמו, החכם המסכן. תוך שהוא מתיישב העיף מבט לעברי כמי ששואל: מי הוא הזר הזה שאינו מכבד אותי בקימה כיתר כל חסידיי? ואף אני הרהרתי בדבר אם עליי לכבד את מנהג המקום ולנהוג ככולם. אך תחושת הזיוף בעמידה לכבוד רב שאינני מכבד מפאת אי ההיכרות בינינו גברה ולכן נותרתי מיושב ונאמן לרגשותיי, אף שאני מרבה לכבוש אותם על פי רוב.

פתח הרב ואמר: קורבן העומר שעורים, שהם מאכל בהמה. קורבן אישה שעורים, שאף הם מאכל בהמה. היא עשתה מעשה בהמה ולכן קורבנה מאכל בהמה.

כך מצא לנכון לפתוח את דרשתו רב בישראל המודרנית, כדי להכין את חסידיו לקראת תחילת ספירת העומר הקרבה ובאה ככל שירד הלילה. מפתיחה לבבית שכזאת פנה הרב לספר על אביו של חסיד ידוע שנתברך באישה נאמנה ביותר. משמע, אישה זו לא עשתה מעשה בהמה. כאשר שאל את המתפללים מה שמו של אבי החסיד הידוע, לא נמצא מענה מאף אחד מהם. לאור זאת החליט לייסר אותם, בהומור מעושה, וטען שסיפר זאת כמה מאות פעמים והריהו שב ומספר זאת למען ילמדו זאת אחת ולתמיד. נימה של התנשאות ליוותה את דברי התוכחה הנחמדים לכאורה. אף לא אחד מן הנוכחים העז להרהר אחר דבריו.

באותם רגעים תהיתי מה הביא אותי למקום שכזה. מנהג נקוט בידי, כשם שאני נוהג להגיע לבתי כנסת אף שאינני מתפלל יום יום, כך אני נוהג להאזין לדרשות רבנים ולשיעורי תורה. אף שאני לא נוהג להפריז יתר על המידה בכבודם של רבנים, הדברים שהם אומרים, גם אם הם דברי הבל ורעות רוח, מאתגרים את ידיעותיי ואת תפיסת עולמי ומאלצים אותי להתמודד עם תכנים וטענות שאולי לא שמעתי קודם לכן. ואכן נתחדש לי דבר גדול בתורה, שכבוד הרב לא טרח להסביר.

אזכור מעשה הבהמה הדריך את מנוחתי כל אותו הלילה, עד שעלה בידי להיכנס לספרייה הממוחשבת שלי. שם מצאתי משנה חדשה לי: "מִנִחַת הָעֹמֶר… בָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִים… רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מַעֲשֵׂה בְהֵמָה, כָּךְ קָרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה" (סוטה פ"ב, מ"א). מן המסכת שבה מופיעה משנה זו ומהקשר הדברים עולה כי מדובר באישה הנחשדת כסוטה ועליה לעבור טקס מבזה ביותר "כְּדֵי לְיַגְּעָהּ", "כדי שתיעף, כדי שתודה" (רמב"ם). אמנם כן, שמחתי שלמדתי עוד פרק במשנה אך התעצבתי שכך נהגו אבותינו בנשים החשודות בסטייה והתעצבתי שדווקא בנושא כאוב זה פתח הרב את דרשתו.

מאחר שחכמים קדמונים הנם שוכני עפר מזה עידן ועידנים, אין לי להלין עליהם. אך לבי לבי על אותה אישה ש"הָיוּ מַעֲלִין אוֹתָהּ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, וּמְאַיְּמִין עָלֶיהָ… וְכֹהֵן אוֹחֵז בִּבְגָדֶיהָ, אִם נִקְרְעוּ נִקְרְעוּ, אִם נִפְרְמוּ נִפְרְמוּ, עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבָּהּ, וְסוֹתֵר אֶת שְׂעָרָהּ… הָיוּ עָלֶיהָ כְלֵי זָהָב וְקַטְלָיוֹת, נְזָמִים וְטַבָּעוֹת, מַעֲבִירִים מִמֶּנָּה כְּדֵי לְנַוְּלָהּ. וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא חֶבֶל מִצְרִי וְקוֹשְׁרוֹ לְמַעְלָה מִדַּדֶּיהָ. וְכָל הָרוֹצֶה לִרְאוֹת בָּא לִרְאוֹת" (שם פ"א, מ"ד-מ"ו). ההצגה הכי טובה בעיר. פרשנים מסבירים מהו ניוול: "הגיעול והגנאי" (רמב"ם). עתה נתברר לי מה עמד מאחורי דבריו של הרב. הוא אמנם לא פירט זאת, אך די היה בהקבלה שהציג בין אישה לבהמה כדי להבין מהו סדר היום הנואל שלו; להגביר את קנאתם של הגברים בנשותיהם תוך שהוא מוחל על כבודן.

כאשר חזר, לדבריו בפעם המי יודע כמה, על סיפור הנאמנות של אשת אבי החסיד הידוע, הסביר בפרוטרוט עד כמה היה זהיר אבי החסיד שלא להצטרך לידי מתנות בשר ודם ולא לידי הלוואתם. הרב ציין בהדגשה יתרה שאבי החסיד העדיף להשאיר את רעייתו חסרת כל מצרכים, חלות ונרות לשבת ובלבד שלא יקבל משהו ממישהו. בחלק זה של הדרשה החלה להתקרר דעתי קמעה ואף תיארתי לעצמי שהמודל הזה, של אבי החסיד הסגפן, משמש לרב מקור השראה להתנהלותו המתנזרת ממתנות בקהילה. גם אני מתקשה להבין את אלה השמחים לקבל מתנות והלוואות מן הזולת ולכן אני מעריך יותר כל מי שטורח לפרנסתו ואיננו נסמך על אחרים.

רגעים לפני ספירת העומר החגיגית, שכן זהו אחד לעומר, ניגש הרב לארון שעל הקיר, שלף אריזת מלח בת קילוגרם אחד וקבוצת שקיות קטנטנות. הניח אותם על שולחנו ואמר: המלח הזה, אם אנו מכוונים היטב בברכת ספירת העומר, הרי שיש בו סגולות רבות ובעיקר נגד עין הרע. מוטב שכל אחד מן המתפללים ייקח לו קומץ וישמור אותו לאחר מכן בביתו. מיד נשתרך לו תור ארוך של מתפללים. מי מהם לקח לו מנה ומי מהם שתיים ושלוש כדי להביא את הסגולה הזאת לכל אוהביו. ואני עודני ישוב ומשתאה ממידת הרצינות שכל הנוכחים ייחסו ליכולתו המופלאה של מלח הבישול, שיכול היה למצוא את עצמו בסירי הבישול של כל אחד מאתנו. אשריכם ישראל, שהסגולות שלכן נרכשות במחיר המלח.

יומיים לאחר מכן, בעיצומו של חול המועד יצאנו לטייל עם אותם בני משפחה וידידים. הנסיעה הארוכה דרומה הותירה לנו זמן המספיק לסדר את כל העולם כולו. בין שאר חילופי הדברים בינינו ניסיתי לברר לפשר התנהגותו של הרב, אך מבלי לנקוט עמדה ביקורתית. בן שיחי חזר והדגיש כי מלומד גדול הוא וחריף בתורה. שאלתיו בעדינות רבה, על מה נשען מטה לחמו של הרב הזה ומניין פרנסתו. להפתעתי כי רבה, סיפר לי שהרב נתמך על ידי נדבנים בקהילה. בן שיחי אף היה גאה לספר לי, שבכל סוף שבוע הוא רוכש בעבור הרב ביד נדיבה את הירקות לשבת.

פי ולבי, תוכי וברי, לא היו שווים באותם הרגעים והצלחתי להסתיר את תחושות הסלידה שהתעוררה בי לשמע הדברים. טענתי בפי כי נאה לה לקהילה, שכך מחזיקה תלמידי חכמים. אך בתוכי חשבתי אם רב זה מודע לפער העצום בין הדרשה שנשא בפני עם ועדה, ולפיה מוטב לרעוב ולא להזדקק לידי מתנות בשר ודם ולבין המציאות שבה כל קיומו נסמך על מתנותיהם של חברי הקהילה. על זה נאמר בתורתנו הקדושה: "יֵשׁ נָאֵה דּוֹרֵשׁ וְאֵין נָאֵה מְקַיֵים, וְיֵשׁ נָאֵה מְקַיֵים וְאֵין נָאֶה דּוֹרֵשׁ" (חגיגה יד, ע"ב). אֲבַל, רבנו הצעיר והיהיר נָאֶה לֹא דּוֹרֵשׁ וְנָאֶה לֹא מְקַיֵים. וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן…