כדת משה וכדין מוחמד

השמש השלימה עוד יום עבודה והחלה מתנמנמת לאיטה בפאתי מערב. העבודות על לוח החשמל התמהמהו ותוכו של הבית החל מחשיך יותר ויותר. מפלס הדאגה החל להאמיר. השאלה כמו ריחפה באוויר: אם יעלה בידינו לסיים את העבודות ונזכה לראות אור בביתנו הקט הלילה הזה. החשמלאי המסור החל מאיץ את מלאכתו עד ששכח לשתות את כוס הקפה שהכנתי בעבורו באהבה וברצון. קפה פָהוּם הידוע, שהייתי כה גאה לספר על כי קניתיו בעיר הנוצרים הגלילית ואתו עליתי דרך באב-אל-וואד עד לעיר קודשנו ירושלים, היא אַלְקוּדְס.

רגעים לפני השקיעה הגמורה, בעת שדמדומים החלו מרחפים ברקיע, חדל החשמלאי בפתאומיות מן העבודות הקדחתניות ואץ רץ בבהלה לעברי: "יַעֲקוּבּ, וֵויין אַל-ג'וּנוּבּ"? (היכן הדרום), שאל בחרדה, תוך שהוא מנגב בידו את אגלי הזיעה שנטפו ממצחו כטיפות של גשמי נדבה. הוא יצא בדחיפות אל מרפסת הבית והחל מביט לארבע רוחות השמים כמי שמבקש מענה דחוף לשאלה הרת גורל. את מקום הדאגות לחשמל המקולקל ולחשיכה הכובשת את הבית, תפסה דאגה מסוג אחר לגמרי. העבודה לשם האל-קטרונים פינתה את מקומה לטובת עבודת האל,  إِيَّاك نَعْبُدُ وإِيَّاكَ نَسْتَعِين (אותך נעבוד ובך נסתייע).

כהרף עין תפסתי במה מדובר ועל מה נסבה מצוקתו של החשמלאי. גם אני נתהפכה דעתי ברגעים אלה וטרדות החשמל המקולקל נשכחו ממני לטובת המשימה המקודשת. מאחר שאנו מתגוררים בצפון הבירה, השמש זורחת לנו מעל בקעת ים המלח והר הבית מדרום לנו, נקל לזהות את הכיוון הנדרש, הגם שזהו כיוון התפילה בבתי הכנסת של שכונתנו, צמרת הבירה ירושלים.

חייכתי אליו כמי שמנסה להשרות אווירה של רוגע והצבעתי לכיוון דרום. תוך שהוא עובר לעמדת התפילה שלו, עם שתי ידיו שלובות לו על כרסו ועיניו עצומות, משכתי את השטיח, שהיה תלוי על מעקה המרפסת והמתין כבר כמה ימים לחבטות שיגאלו אותו מן האבק שדבק בו ממרמס רגלינו, ופרסתי אותו לרגליו כדי שיכרע ישתחווה וייפול לפני מלך מלכי המלכים אללה ברוך הוא, כדת משה וכדין מוחמד, עליהם השלום. החל החשמלאי ממלמל בשפתיו כדרך שאנו ממלמלים את תפילת שמונה עשרה, בחיתוך שפתיים ובדממה דקה. כרע ונפל אפיים, כרע ושנה ושילש עד שעמד בכל אחד מדקדוקי המצווה של השריעה. באותם הרגעים צנח השקט על שמי הערב, כדאית דיה על תהומות, צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה אלא העולם שותק ומחריש,  الْحَمْدُ للّهِ رَبِّ الْعَالَمِين (השבח לאל ריבון העולמים).

צפיתי בו מן הצד ונפעמתי מן הדבקות הרבה שבה קיים את מצוות התפילה, ואני ראיתי בעיני רוחי מראות יחזקאל הנביא, עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל. כל זאת ראיתי סובב לראשו של החשמלאי, שנטש את ארון החשמל, חש למרפסת וחיש מלמל תפילות לאל עליון سبحانه وتعالى (ישתבח ויתעלה). התרשמתי מן הכריעות העמוקות שכרע עד שמצחו דבק לשטיח המאובק. או אז עלו בזיכרוני אותן כריעות שאנו נוהגים לכרוע בעת שאנו קוראים את סדר העבודה בצהרי יום הכיפורים: וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם הָעוֹמְדִים בָּעֲזָרָה, כְּשֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא מְפֹרָשׁ, יוֹצֵא מִפִּי כֹהֵן גָּדוֹל בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, הָיוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם וְאוֹמְרִים, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד.

עִם שסיים את תפילתו, נחפז באותה המהירות אל ארון החשמל והחל עובד במשנה מרץ הן כדי להאיר את ביתנו החשוך והן כדי לשוב אל חיק משפחתו וילדיו. לא ארכו הדקות והמואזין של הכפר עיסאוויה החל קורא בקול לתפילה. ואני תהיתי איזו מבין חמש התפילות התפלל החשמלאי שלי, לפני רגעים ספורים, ואיזוהי התפילה הנוכחית, שכבר נקראים אליה בני דת האסלאם. שופע חיוכים הסביר לי החשמלאי ממעמקי ארון החשמל כי זוהי תפילת אל-עֲסֵר, ואילו התפילה שהוא אץ רץ לשאת בטרם שקיעה היא אל-דוּהוּר. לא נצרך לי דמיון רב כדי להקביל את התפילות הללו לתפילות היהודית. דוהור היא תפילת מנחה ואילו עסר היא ערבית.

הנה כי כן, מפגש אקראי זה בנסיבות של מתן שירות מקצועי בעניינים טכניים גרידא הפך למפגש של שיח זהויות בעניינים רוחניים, דתיים ותרבותיים. חשבתי, מה רב הדמיון בין שתי התרבויות, מדוע קל היה לי להבין מה מבוקשו ומדוע התגייסתי לסייע לו לקיים את מצוות הדת שלו. וכי מקובל הדבר שיהודי מסייע לגוי לעבוד את אלוהיו בדרכו שלו? הלוא הדת היהודית שלנו היא דת האמת וכל יתר בני הדתות אינם אלא טועים ותועים. הלוא אנחנו מתפללים שלוש פעמים ביום: שֶׁלֹּא עָשָׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא שָׂמָנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם, וְגוֹרָלֵנוּ כְּכָל הֲמוֹנָם. שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וְרִיק וּמִתְפַּלְלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ. ואם לא די בכך, אנו מוסיפים ואומרים: לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ, וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן. לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי, וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ, לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ. אך אחינו המוסלמים אינם רשעים ולא עובדי אלילים, אלא הם מייחדים את שמו של האל אף יותר מאתנו. ואילו היו עובדי אלילים, מה לנו לעלוב בהם או לייחל לכריתתם מעל פני האדמה? הרי כֻּלָּם אֲהוּבִים, כֻּלָּם בְּרוּרִים וְכֻלָּם פּוֹתְחִים אֶת פִּיהֶם בִּקְדֻשָּׁה וּמְשַׁבְּחִים וּמְפָאֲרִים וּמַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים אֶת שֵׁם הָאֵל…

שנים רבות הרהרתי בדבר עמדתה של היהדות כלפי בני הדתות האחרות ובכל פעם שהגעתי לשלב זה בתפילה, לא יכולתי לומר בלב שלם את הפסוקים השוללים את אמונתם של אחרים. בכל עת שהיינו מגיעים לתפילה זו, בלעתי את לשוני ומילאתי את פי מים. הס מלפגוע ברגשותיהם של בני הדתות האחרות. עד שעלה בידי לנסח לעצמי תפילת "עלינו לשבח" משלי, והרי היא לפניכם ככלי מלא חמלה:

תיקון עלֵינו לשַׁבֵּחַ

צדק פואטי, יעקב מעוז

נְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל,

נִתֵּן גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית,

נִכְרַע, נִשְׁתַּחֲוֶה וְנוֹדֶה

לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים,

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

לֹא נָבוּז לְגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת

וְלֹא נַכְלִים אֶת מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה.

נְכַבֵּד אֶת מָה שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים כְּלַפָּיו,

וְנוֹקִיר אֶת מִי שֶׁהֵם מִתְפַּלְּלִים אֵלָיו.

כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו,

וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ.

כָּךְ נְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי…