על מרכולים וחרדים

מיום הקמתה נתונה מדינת ישראל באופן מתמיד לאיומים קיומיים מן החוץ. אומנם נכון הוא כי מצבנו הביטחוני והכלכלי השתפר לאין ערוך בשני העשורים האחרונים; חלקו בשל ההשתפרות שלנו וחלקו הודות לכשל חמור הפוקד את כל האויבים המסורתיים שלנו בשכונת המזרח התיכון. אך איומים אלו מן החוץ מתגמדים לעומת ה"בעיה המרכזית" של החברה הישראלית והיא: האם ייפתחו כמה מרכולים בשבת, פה ושם ברחבי ארץ הקודש? אם לשפוט לפי נפח העיסוק בעניין, הן בעיריית תל אביב, הן בבג"ץ, הן בקואליציה, הן בכנסת והן בתקשורת, אין עתיד למדינת ישראל ללא פתרון סוגיית המרכולים.

כדי לעמוד על ההיקף המדויק יותר של התופעה המטלטלת את המדינה כולה, הייתי מציע לקוראים לצאת לסיור ברחבי הארץ בשבת. בעיר תל אביב, הנחשבת למעוז החילוניות, פתוחים רק כמה מרכולים. ביתר ערי ישראל נדיר למצוא חנות מכולת פתוחה בשבת. לא מפני שהמדינה אוסרת זאת, אלא משום אופיו של הציבור היהודי בישראל. הלקוחות החילוניים יודעים למצוא פתרונות מגוונים לסוגיית קניית מזון לשבת ובשבת, בכלל זה קניית מזון מראש, קניית מזון במסעדות, בתי קפה, חנויות נוחות וקניית מזון אצל אחינו הערבים. חצי מתושבי ירושלים והסביבה נמצאים בכפר אבו-גוש בכל שבת ושבת; קנטטה לחומוס ולמסבחה.

במילים אחרות, תופעת פתיחת מרכולים בשבת איננה מצדיקה את הרעש הפוליטי והתקשורתי שאנו מייצרים סביבה. אך המצב הקיים איננו מניח את דעתן של הסיעות החרדיות. הללו פתחו בתהליך חקיקה שמטרתו למנוע מן הראשויות המקומיות לחוקק חוקי עזר עירוניים שיאפשרו פתיחה מוגבלת של מרכולים בשבת.

לאחת מתופעות הלוואי של תהליך החקיקה הזה ניתן לקרוא "תקדים ראשון לציון". מועצת העיר התכנסה בדחיפות כדי לאשר חוק עזר עירוני המאפשר פתיחת מרכולים בשבת. זאת כדי להקדים את החוק המסמיך את שר הפנים החרדי לפסול חוקי עזר עירוניים כאלו. ההנחה היא שכל מה שקדם לכניסת החוק לתוקף, חסין מפני התנכלות השר והמפלגות החרדיות. המשמעות המעשית היא שעיריות נוספות ועסקים נוספים יזדרזו לפתוח מרכולים בשבת כדי ליצור עובדות בשטח, וכך תגדל התופעה שעד כה הייתה שולית לממדים לאומיים. כך יוצא שדווקא המפלגות החרדיות מקדמות חילול שבת גדול עוד יותר.

בבג"ץ המרכולים האחרון פתחה את הפסיקה נשיאת בית המשפט העליון היוצאת, כבוד השופטת מרים נאור, בהצהרה בדבר היות השבת "קניין לאומי של העם היהודי וכאחד מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". כמעט אין מי שחולק על מעמדה של השבת בתודעה היהודית ישראלית. רובנו המוחלט אוהב את השבת אם מסיבות דתיות ואם מסיבות חברתיות ואחרות. עם זאת השופטת נאור הוסיפה ואמרה כי "בצד ההגנה על צביונה הייחודי של השבת, יש לאפשר לכל פרט ופרט לעצב את השבת שלו על פי דרכו ועל פי אמונותיו ולצקת בה תוכן כראות עיניו". משמע, המדינה, באמצעות משרדיה הנשלטים על ידי הסיעות החרדיות, איננה מאפשרת לפרטים ולקבוצות לעצב את השבת שלהם כראות עיניהם. התוצאה, ריאקציה חמורה של הציבור החילוני והמסורתי נגד כל מה שמדיף ריח של דת-המדינה. הריאקציה הזאת גורפת איתה גם ערכים של זהות לאומית, ציונית ואחריות חברתית לקולקטיב הישראלי. כך מתפתח ניכור גובר והולך בין החלום הציוני לבין חלקים גדולים מאוד בציבור וכך הופכת תופעת המרכולים השולית לכאורה לסכנה לאומית של ממש.

זה זמן רב שדת-המדינה הפכה להיות אחד הגורמים המרכזיים בפירוק הסולידריות החברתית בישראל. הפסילה מכול וכול של זרמים או קבוצות שאינם אורתודוכסיים חרדיים מרחיקה מיליוני יהודים מהזדהות עם מדינת ישראל. הרבנות הישראלית פוסלת כיום אפילו גיורים אורתודוכסיים שנעשו בחו"ל. כך אמר לי חבר יקר, רב אורתודוכסי למהדרין, העוסק בגיורים: "הרבנות הישראלית פוסלת גיורים אורתודוכסיים בחו"ל, שהקב"ה חותם עליהם בשבת". הייתה זאת קריאת כאב צינית, ולא מצד יהודי חילוני או ליברלי. אפילו רבני הציונות הדתית אינם כשרים מספיק כדי לגייר, לחתן או לגרש. רבני צוהר נוקטים תחבולות שונות ומשונות כדי לעקוף את משטר האימים של הרבנות החרדית לישראל. ישנו ביטוי רווח בקרב רבנים אלו "לעבוד מתחת לרדאר", משמע לפעול כגנבים בלילה במדינת הלאום היהודי שהקימו במו ידיהם.

מפלגת השלטון, הליכוד, שבעבר נקראה מפלגת חירות ליברליים, אין בה כיום לא חירות ולא ליברליזם. היא בעצמה שפוטה של מפלגות המיעוט החרדיות. כדי לשמר את הקואליציה משלמת מפלגת הרוב בהמחאות שעליהן חתום רוב הציבור החילוני מסורתי בישראל. אותו ציבור המפעיל את הכלכלה הישראלית ואחראי להצלחותיה המרשימות, אותו ציבור הנושא בנטל השירות הצבאי בסדיר ובמילואים ואותו ציבור המשלם מיסים, כמעט שאין לו כל השפעה על סדר היום הציבורי. זכות זאת הופקעה ממנו מכוח השותפות הנבזית שבין מפלגת הרוב למפלגות המיעוט. כך מקדמת ממשלת ישראל את הניכור שבין הציבור למדינה וכך מטפחת במו ידיה בעיה לאומית קיומית. סוגיית המרכולים איננה אלא משל לטרגדיה הישראלית שבה גיבורי הסיפור חותרים בהתמדה לפגיעה בעצמם. הרחמן, הוא יצילנו מידה המרושעת של דת-המדינה. אמן.