לא או-או אלא גם וגם

לפני כשנתיים דיבר אלוף במיל' עוזי דיין לפני קבוצה של סטודנטים צעירים בירושלים ואמר את אלה הדברים: "ההורים והמחנכים שלנו גידלו אותנו על התפיסה שאנחנו ניני המכבים. דילגו על תקופת הגלות. מהתנ"ך ישר אל הפלמ"ח, כדי שהזהות היהודית שלנו לא תעבור דרך התרבות הדתית: תקופת התלמוד, תקופת התפילות בגולה". ההזדהות עם המכבים הייתה דרושה לדור שהקים את המדינה. דמות הסב מגליציה, מלוב, מהונגריה ומבגדד לא התאימה במראה ובתפיסת העולם שלה לדור הצברים המחוספס, השורד, העז, שצמח בארץ. מה היה במכבים שקסם לאותם חלוצים, מקימי הארץ? מה אנו יכולים ללמוד מתכונות המנהיגות שלהם לימינו? והאם נכון היה ונכון יהיה למחוק את מה שניסו להנחיל לנו דור הסבים? האם יש כאן או-או? או שמא אפשר גם וגם?

ענווה

במסע החשיבה הזה כדאי להתחיל בדבריו של עגנון: "החכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם מפני שהם יודעים שיש חכמים מהם, ורוצים שיתנהג העולם על ידי חכמים גמורים. בתוך כך, קופצים הטיפשים והרעים באים ונוטלים את העולם לידיהם, ומנהיגים את העולם כפי זדונם וכפי טיפשותם. היאך נותנים החכמים לעולם שיאבד על ידי השוטים והרשעים?" במילים אחרות, עגנון מורה לנו שהתכונה הראשונה, הבסיסית, החשובה והעיקרית של מנהיג היא ענווה. לא כוחי ועוצם ידי אלא צניעות בפני כל אדם, שאולי יודע טוב ממך, שאולי ניסיונו גדול משלך, שאולי יכול לכוון אותך בדרך אחרת, טובה יותר, שונה, קצרה, מועילה. דרך שלא חשבת עליה קודם לכן. גם מהאדם הפשוט ביותר אפשר ללמוד ולו דבר אחד. לפעמים גם ילד קטן יכול להאיר נקודה סבוכה במשפט קצר שאמר לתומו. לו רק נהיה שם כדי להקשיב. יהודה המכבי למד את שיטות הלחימה שהובילו לניצחון מ… היוונים עצמם. כאשר יש באדם תכונת ענווה הוא יכול ללמוד מכל אדם. גם מהאויב.

תפילה

השיר "Let it be" של החיפושיות בביצועו של פול מקרטני – שגם כתב אותו – יצא לאור בשנת 1970. המסר של שיר זה הוא שלכל אחד יש תקווה ותמיד יש סיכוי לגאולה. בהשראת שיר זה כתבה נעמי שמר את שירהּ "לו יהי", שהפך לאחר מכן לשיר מלווה למלחמת יום הכיפורים והמשויך לה ביותר. נעמי שמר לא מדגישה את הציפייה לגאולה כמו בשירו של מקרטני אלא מוסיפה את המילים: "כל שנבקש – לו יהי". כלומר לדעתה אי אפשר לחכות ולצפות שיקרה נס, שתגיע הישועה, אלא יש לגרום לדברים לקרות באמצעות בקשה. שמר יוצאת מנקודת מוצא יהודית עמוקה המאמינה שיש בכוחן של מילים לשנות מציאות. על כן היא גם כותבת באחד מבתי השיר: "אם המבשר עומד בדלת/ תן מילה טובה בפיו/ כל שנבקש לו יהי". גם בבשורת איוב על נפילת חייל, שמר מבקשת שהבשורה המרה תומתק במילה טובה. ומה הייתה תפילתו של יהודה המכבי?

"ויגיע (סירון) עד מעלה בית חורון, ויצא יהודה לקראתו במתי מעט. וכראותם את המחנה הבא לקראתם אמרו ליהודה איך נוכל אנחנו המעטים להלחם עם ההמון החזק הזה ואנחנו עייפים לא אכלנו היום. ויאמר יהודה נקל כי יסוגרו רבים בידי מעטים ואין מעצור לפני שמים להושיע ברבים או במעטים. כי לא ברוב חיל ניצחון המלחמה ומן השמים הגבורה. הם באים אלינו ברב גאווה ופשע להשמיד אותנו ואת נשינו ואת בנינו ולבוז אותנו, ואנחנו נלחמים על נפשותינו ועל תורתנו, והוא יגוף אותם לפנינו ואתם אל תיראו מפניהם. וכאשר כלה לדבר נפל עליהם פתאום וינגף סירון ומחנהו לפניו" (חשמונאים א ג, טז–כג). גם בתפילה צנועה זו של יהודה המכבי ניתן לראות את תכונת הענווה שהיא היפוכה של "הם באים אלינו ברב גאווה".

יוזמה

אפשר היה להמשיך להיכנע ליוונים. אפשר היה להמשיך להתיוון. גם אפשר היה פשוט לברוח למקום אחר. אבל מנהיגות אמיתית יוזמת ומבצעת. בלי לשאול אם כרגע זה מתאים לי, אם זה העיתוי הנכון ומה יצא לי מזה. יש מקרים, בעיקר כשכל האמונות שהן הבסיס לזהות עומדות על סף קריסה, שבהם חייבים לקום ולעשות. לפעמים בלי לחשוב על ההשלכות ובלי להתחשב בדעת הקהל. אם ניקח לדוגמה את המאבק בתאונות הדרכים, נוכל למצוא שלוש התייחסויות ציבוריות: אלה הנכנעים ואומרים "מה אפשר לעשות, תאונות דרכים קורות בכל מקום בעולם"; אלה הרואים תאונת דרכים מול עיניהם אבל בגלל חרדה, לחץ והלם ממשיכים לנסוע בתקווה שמישהו אחר יעצור ויסייע; ויש כאלה העוצרים ורצים להושיט יד. הם לא שואלים את הסובבים לפני ביצוע החייאה באדם פצוע קשה אם כדאי או מתאים להחיות כרגע. הם פשוט פועלים. יש גם כאלה שהופכים לפעילים במאבק זה באמצעות הרצאות, כתיבת מכתבים והפגנות. "כאשר זורקים לעברך כדור", המשיך ואמר אלוף משנה במיל' עוזי דיין בהרצאה שהוזכרה בפתיח דברים אלו, "שיש סיכוי שיפגע בך מבחינת עוצמת זריקתו, קיימות בפניך שלוש אפשרויות: לברוח מפני הכדור, לתפוס אותו ולהשליך על מישהו אחר – שגם הוא ייפגע, מדוע רק אני? או לתפוס ולהחזיק אצלך. בנחישות. בהחלטיות. לדעת שהאחריות לעצירת האלימות נמצאת אצלי".  זו מנהיגות אמיתית, ללא חת. ללא מורא.

מסירות נפש וגבורה

וכל נס הניצחון הגדול של המכבים לא היה קורה, לולא קריאתו הראשונית של האב הזקן, מתתיהו החשמונאי, אביהם של מפקדי המכבים: "מי לה' אלי!" והריגתו את הפקיד היווני שהגיע מטעם המלכות ליישם את גזירות השמד. לפעמים דווקא הקשיש בחבורה הוא זה הנוטע אומץ וביטחון ומפיח רוח חיים בצעירים העומדים מולו. דור הקמת המדינה ניסה ליצור כאן "יהודי חדש". ללא פאות, ללא כיפה, ללא שפה גלותית. אך ההיסטוריה מלמדת אותנו פעם אחר פעם שכל תנועה שהיא תנועת מרד המוחקת את העבר לא תצליח לשרוד לאורך זמן. העבר טבוע וחקוק בנו. הוא חלק מהמטען הגנטי שלנו, תרתי משמע.

השראה שירית נוספת שהייתה לנעמי שמר, שוב בשנת 1970, הייתה המזמור "מעוז צור ישועתי", שנכתב במאה השלוש עשרה. על בסיס מזמור זה, שכולו שבח והודיה לה' על הנס שקרה לעם היהודי בחג החנוכה, אך גם מזכיר את הצר והאויב, כתבה שמר את השיר "שבחי מעוז". הבית הראשון מתאר את הסכנה: המנהרות והמצודות והמערות ו"מבקש נפשי" הצופה דרוך וחרישי.

כאילו לא חלפו מעל לשבע מאות שנים מאז אותו "צר המנבח" של מזמור "מעוז צור", והנה אותן מחילות ומנהרות המאיימות על סלע הקיום האנושי שלנו קיימות גם היום. אך לנעמי שמר יש מסר ברור בבית האחרון:

אבוי לו מעוקצי, ואבוי לו מדבשי
אבוי למבקש נפשי.

ההתעניינות במקורות היהדות חוצה היום מגזרים. אין לראות במגמה זו הדתה אלא לדעת להכיל אותה ולכלכל אותה בהבנה ובאהבה ולהבין שמההתעניינות הזאת תצמח מנהיגות אמיתית המשלבת את כל המעלות, ללא התנכרות למורשת האומה. מנהיג אמיתי לא צריך לבחור בין דתיות לבין חילוניות. הוא יכול לקבל את תכונותיו הטובות מכל מגזר. אפשר גם וגם. צריך גם וגם. ולדעתי רק גם וגם יהיה השילוב המנצח.

חג אורים שמח.