גּוֹיָה עטוית שביס

נתחיל מהבהרת שני מושגים. הראשון, תנועת תיקון. תנועה זו, בראשותו של מאיר בוזגלו, משמיעה קול חדש בשיח החברתי בישראל בכמה מישורים. רבים ממנה (אך לא כורדי כמותי) הם דור ראשון או שני ליוצאי צפון-מערב אפריקה, המגרב. עובדה זו הוסיפה לרצון של תנועת תיקון ליצור קשרים עם ערבים בארץ ובמזרח התיכון, שעיקרם שלום תרבותי בין הצדדים. המושג השני, המוגרבים. הכוונה במאמר זה היא לתושבי מרוקו כיום, ערביי המגרב, הנושאים איתם את זיכרון הנוכחות היהודית בארצם, מתגעגעים אליה ומבקשים לשקמה באמצעות קשרים עם יהודים מישראל. בימים חשוכים של חרמות ונידויים מצד העולם הערבי והעולם המערבי, יש בכך קרן אור מבורכת בהחלט.

קבוצה בת שמונה מוגרבים הגיעה לכנס שנמשך חמישה ימים תמימים (10-14/1/17). היא כללה אנשי תרבות, חינוך, דיפלומטיה וקולנוע. אמנם הם הגיעו כאנשים פרטיים, אך היו חדורי תודעת שליחות לתרום לתיקון יחסי היהודים עם המוגרבים בפרט ועם הערבים בכלל. כאשר עלתה הסוגיה הפלסטינית בדיונים, המגמה מצדם הייתה מעניינת. הם כמובן רוצים בפתרון של שלום אך אינם תולים את יחסיהם עם יהודים בישראל בהתקדמות התהליך המדיני. כאשר הפגשתי אותם עם עמיתה ערביה מהגליל, היא טענה נגדם שעצם הנוכחות שלהם כאן מקדמת את הנורמליזציה של העולם הערבי עִם ישראל, מה שבא על חשבון תהליך סיום הכיבוש. הם השיבו באדיבות שהנורמליזציה שהם מבקשים ליצור, היא שתביא לתיקון היחסים בין יהודים לערבים ומתוך כך גם לתיקון היחסים עם הפלסטינים.

כמה מהמוגרבים שבאו לכנס משתייכים לקבוצת זהות ענקית, המונה 30 מיליון איש במרוקו, שנקראת אמזיר (Amazir). הם שמחו לבשר לנו כי לאחרונה הכיר המלך מוחמד השישי בזהות זו, למורת רוחם של האסלאמיסטים בארצו. קבוצת האמזירים, הנקראת גם בריברים, מזדהה כקבוצה אפריקנית שיש לה שפה, דגל ומנהגים תרבותיים שונים מאלו של הערבים. למרבה ההפתעה, הם מדברים בפתיחות על עמדתם האתאיסטית. כאשר שאלתי אותם אם הם מודעים לכך שהדבר מסכן אותם בסביבה האסלאמית שבה הם חיים, השיבו בחיוב. מכאן גם הבנתי מדוע קיים בהם הדחף לפרוץ את גבולות העולם הערבי המוסלמי וליצור קשרים תרבותיים עם בני דתות ועמים אחרים. הם הביטו בהערצה רבה במנהגי התרבות של היהודים בישראל ובעיקר של יהודים יוצאי המגרב.

את סוף השבוע של הכנס עשינו בשדרות. שם התארחנו, קבוצה משותפת של יהודים ומוגרבים, במתקני ישיבת ההסדר הגדולה ביותר בארץ. הדברים נראו כתופעה על-טבעית, כאשר קבוצה של מוגרבים הסתובבה בין בחורי הישיבה הצעירים בשבת. אך עיקר העניין היה במפגש עם היהודים המרוקאים בשדרות. ד"ר אהרון כהן, מומחה לתולדות עיירות הפיתוח בישראל, הוביל את הקבוצה המשותפת בין שביליה ההיסטוריים-תרבותיים של שדרות (אל תפספסו אותו אם אתם מבקרים בשדרות). קבוצת המוגרבים הייתה נרגשת מאוד לקראת קבלת השבת בבית הכנסת המרוקאי המקומי. הגברים חבשו כיפות והנשים עטו כיסויי ראש. אחת המשתתפות הגדילה לעשות וכיסתה את ראשה בשביס בסגנון חרדי אשכנזי.

ככל שהתקרבנו אלה לאלה נפתחו חלונות הנפש, וכמה מן האורחים המוגרבים גילו לנו מסודותיהם. אחת המשתתפות סיפרה כי היא בת לאב יהודי וכי היא מקיימת כמה ממנהגי היהדות בביתה. האחרת גילתה כי שמהּ, הנראה לכאורה שם צרפתי, אינו אלא שם עברי, שהעניקו לה הוריה משום שורשיה היהודיים של המשפחה. אחד המשתתפים סיפר שהוא פרופסור המלמד ספרות יהודית מוגרבית באמריקה וכי כמה מתלמדיו הנאמנים הם יהודים אמריקנים. בעידן הרשתות החברתיות, תמונות מתפרסמות באופן מידי בכל העולם. אחת המשתתפות סיפרה שמיד לאחר שהעלתה לרשת תמונות מישראל ספגה אחותה השוהה במרוקו נאצות וקללות.

התקשורת בינינו לבינם הייתה בליל משוגע של שפות. צרפתית, אנגלית, ערבית-מרוקאית, מרוקאית-יהודית וערבית-פלסטינית. אחד המשתתפים המוגרבים העיר לי שהערבית שבפי מכילה השפעות עיראקיות, מצריות וסוריות. קיבלתי זאת כמחמאה. לא מעט תקלות נבעו מכך ועם זאת, כאשר הכוונות טובות, הכול טוב. כעת אנו עמלים על ביקור גומלין במרוקו ועל קיום כנס גדול שבו נשיק את אמנת שיתוף הפעולה בין יהודים לבין מוגרבים. ממערב תפתח הטובה אינשאללה.