עושה שלום על כל בני האדם

תוספת לקדיש בנסיבות לכתה של אמי מאתנו
נג'יה עזיז, לבית משפחת נחום, ז"ל

עירומים היו הוריי כאשר רוססו ב-DDT, בחורף הסוער של 1950 ונשלחו היישר אל מעברת תלפיות בירושלים. במעברה התגוררו הוריי ובתם בת השנה באוהל ובו מיטות סוכנות אחדות. מעל לכל הקשיים הללו עמדה סוגיית הפרנסה. כזוג אנאלפביתים, דוברי כורדית וערבית וחסרי כול, לא השיגה ידם אלא כדי קניית חמור אחד (בליסינג) למתן שירותי הובלה לעניים אחרים.

עבדה הבהמה בעסק המתפתח של הוריי ממש כמו חמור והחיים בביצה הטובענית האפורה של המעברה נעשו אט אט ורודים יותר, עד לאביב 1951 שבו אירע משבר כלכלי חמוּר ביותר. החמור הריח חמורה, יצרו גבר עליו, עקר את היתד, רץ כחתן היוצא מחופתו ושש כגיבור לקיים מצוות פרו ורבו עם החמורה שבצד הערבי שמעבר לגבול.

כאשר ראו הוריי כיצד נשברת משענת הפרנסה שלהם, לקו בדכדוך ונותרו חסרי אונים. בעצת סבי, התארגנה משלחת מכובדים יהודים כדי להשיב את החמור אל הוריי. את פני המשלחת קיבל המוכתר של בית צפאפא בסבר פנים יפות. לזכותה של המשלחת עמדה העובדה שהיו דוברי ערבית רהוטה ובקיאים בקודים החברתיים הערביים. את הסיפור אמשיך לאחר שאבהיר שני מושגים חשובים.

חכמי ישראל קבעו מזמן כי גם הגויים אינם פטורים מן המצוות. קבוצת המצוות המיועדת להם נקראת "שבע מצוות בני נֹח" וכוללת: איסור "ברכת השם" (לקלל את האל), קיום מערכת משפט מתוקנת, איסור עבודה זרה, איסור גילוי עריות, איסור שפיכות דמים, איסור גזל ואיסור אכילת אבר של חיה בטרם נשחטה.

כדי לעודד את הגויים להקפיד בקיום שבע המצוות הללו, קבעו חכמים, שכל גוי המקבל עליו את שבע המצוות ומקפיד לקיימן, הריהו מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא. המצווה הרלוונטית לסיפור החמוֹר שלנו היא מצוות איסור הגזל. כשם שאסרו חכמים את הגזל על היהודים כך אסרו אותו על הגויים. לגוי אסור לגזול את האדם האחר בין שהוא גוי ובין שהוא יהודי, כשם שליהודי אסור לגזול אדם אחר, בין שהוא יהודי ובין שהוא גוי. נקל היה לגזול את חמורם של היהודים.

מצווה נוספת הנוגעת לענייננו היא זו: "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה, הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" (שמות כג, ד). אם נקרא בדרכך חמורו האובד של האויב שלך, אף על פי שהוא אויב, עליך להשיב לו את האבדה. מצווה זו דורשת מן האדם לנהוג בניגוד לאינטרס הטבעי שלו, תוך שהוא צריך להתגבר על יצר השנאה. ההיגיון העומד מאחורי מצווה מפתיעה זו הוא לדעת חכמים פשוט: לעשות אויב לאוהב. כאשר שב יעקב לארץ ישראל, ידע כי עשו גמר אומר להורגו: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (בראשית כז, מא). אף על פי כן יצא יעקב לקראתו, התחבק והתנשק אתו ושניהם בכו זה על צווארו של זה. אחד מחכמי התלמוד ראה בכך מודל להתנהגות אישית האמורה "להפוך את לבו" של האויב. יש אמנם מידה של סיכון בהתנהגות כזאת, מאחר שאיננו יודעים כיצד יגיב האויב, אך התגברות על החרדה מפני הסכנה היא אחד מהמפתחות לשלום.

עתה נחזור לסיפור החמור האובד. מוכתר הכפר מילא את שתי המצוות הנ"ל כהלכתן. הוא התנהג כחסיד אומות העולם, נמנע מגזל חמורם של העולים החדשים מעיראק ודאג למלא את מבוקשם. הוא גם נהג בדיוק לפי מצוות השבת החמור התועה ליהודים, שנתפסו אז בלי ספק כאויביהם של הפלסטינים וכובשי אדמתם. לאחר בירור קצר בקרב הקהילה שלו, הצליח המוכתר לאתר את החמור והוביל אותו אחר כבוד לידיהם השמחות של הוריי המרודים. על זה נאמר: ושבו חמורים לגבולם.

הלקח הגדול שלמדתי מן הסיפור המכונן הזה עוד בילדותי היה פשוט ואנושי. אין לפסול באופן אוטומטי כל מי שאינו יהודי, ואף לא את מי שנתפס כאויב הערבי או הפלסטיני שלך. לא זו בלבד שאיננו רשאים לפסול את הגויים אלא שאנחנו אחראים, במידה שאנו מסוגלים לכך, לגלות אחריות לשלומם ולרווחתם. כך למשל יש לראות בעין יפה את כל משלחות החילוץ וההצלה בארץ ובחו"ל (פיקוד העורף או זק"א) המסייעות לכל בני האדם הנתונים במצוקה מבלי שום קשר לזהותם הדתית או הלאומית.

כחלק של גילויי האחריות כלפי מי שאינם יהודים, וכהכרת תודה למנחמים הרבים, שאינם יהודים, שטרחו להגיע אליי מכל רחבי הארץ, אימצתי לעצמי את הנוסחה השגורה בכמה קהילות לסיום הקדיש בעת ההלוויה של אמי, עטרת ראשי, נג'יה עזיז, לבית משפחת נחום: "עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, ועל כל בני אדם, וְאִמְרוּ אָמֵן".

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

11 תגובות

  1. דווקט אינני ממתנגד לתפילה הקיימת. טוב שהסבת את תשומת הלב לנושא. זה מחדד את אוזנינו לתפילה. יש בה לדעתי משהו חזק, שמורידנו לקרקע המציאות. כפי התפילה "אדם יסודו בעפר וסופו בעבר" רק בצורה יותר חזיתית. חבל שנוהגים להוריד את הקול בנושא הטיפה הסרוחה. לפעמים חשוב גם לזעזע.

  2. מסכימה עם כל מלה, כולנו הגענו לעולם באותה הדרך וכך אף נגיע אל סופה. לכן, אין מותר אדם מאדם, הפרופסור והאנלפבית, בני אדם הם אי לכך, התוספת בקדיש המופנית לכל אדם באשר הוא, ראויה ונכונה.
    שנה טובה לכל ברואי האלוהים בני כל הדתות והעמים.

  3. סיפור מרגש עוצמתי ומלמד .
    להפוך את ליבם של שונאנו ונתרום תמיד לנזקקים לעזרה.
    אמן ואמן

  4. הסיפור המתואר במאמר, אכן מכונן. הוא לכאורה פשוט, אך בו זמנית גם מדהים לאור שגלומים בו: אנושיות, התחשבות וחמלה כלפי האחר, גם אם הוא גוי ואויב. מאחר ומאז ועד היום קרו ועדיין קורים מקרים דומים – היא הנותנת…יש אנושיות, חמלה והתחשבות בין בני אדם והשאיפה צריכה להיות שאלה תהיינה בין כל בני האדם. אף שישנם מקרים רבים ואחרים שאין בהם שמץ מאלה, התוספת לקדיש הינן: תפילה, ייחול, תקווה ואל לאלה למות אלא לחיות ולבעוט. ובנימה אישית: התוספת מעידה על הכותב כאלף עדים…

  5. יעקב על זה נאמר דברי אלוהים חיים .
    מרגש ונוגע ללב ונשמע כמו צוואתו של שמעון פרס ז"ל

  6. יעקב – בפרטים שכתבת אודותיך שכחת לכתוב "אדם". זה אתה. עיקרך שאתה אדם. לפני דוקטור, לפני משורר ולפני בעל פינה. אתה בעל נשמה יתרה. מאד אהבתי את הסיפור ואת התוספת. שנה טובה. גילה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של משה

במלתעות הדת

על הרומן "משכילה" מאת טארה וסטאובר