בורקיני ישראלי

האומה הצרפתית נחשבת לערש הדמוקרטיה בעת החדשה. רעיונות המהפכה הצרפתית הדביקו את כל העולם המערבי עד שהשילוש הקדוש "חירות, שוויון ואחווה" (Liberté, Égalité, Fraternité) הפך להיות הליבה של כל דמוקרטיה ראויה לשמה. כל מדינות אירופה המערבית שלאחר מלחמת העולם השנייה אימצו את משטר הדמוקרטיה הליברלית. ההיסטוריון האמריקני פרנסיס פוקוימה קבע בשנת 1989 כי הגיע "קץ ההיסטוריה". אין מלחמות – אין סיפורים היסטוריים. הקמתו של האיחוד האירופי בשנת 1992 עיצבה בתודעת רבים את "החלום האירופי", שנראה ורוד לא פחות מעמיתו האמריקני. כאן מתחילות הצרות; הזוהר האירופי ממיט עליו את חורבנו.

מדיניות הרווחה, הליברליזם והסובלנות של ממשלות אירופה הזמינה גלי הגירה עצומים מאסיה ומאפריקה. גלים אלו אתגרו את ערך השוויון של האירופים, אך מכיוון שראו במהגרים כוח עבודה שחור וזול, הבא לשמש את תועלתם של בני הגזע הלבן, התופעה הייתה נסבלת. הבעיות החמורות התחילו כאשר חשו האירופים בשני איומים קיומיים: האחד, טרור רצחני מצד מוסלמים קיצוניים. השני, איום על הזהות הדמוקרטית-חילונית של החברה האירופית.

בעניין הטרור אין צורך להרחיב. תופעת האונס, הסכינאות, הדריסה והמחבלים המתאבדים, המוכרת לנו, נעשתה גם נחלתה של אירופה. רמת הביטחון האישי של אזרחי אירופה מידרדרת מיום ליום. מנגד, הגילויים החיצוניים של האסלאם, כגון לבוש וקודים התנהגותיים מסוימים, נתפסים כאיום על הזהות החילונית האירופית. החברה הצרפתית המתירנית נתקלת בצונאמי של שמרנות דתית אסלאמית. לבושן השמרני של נשים מוסלמיות שינה את הנוף האנושי ברחוב הצרפתי. הצרפתים נראים פחות כצרפתים חילוניים-נוצרים ויותר כצרפתים דתיים-מוסלמים. לא זו בלבד, בקרב חלק ניכר של המהגרים מתפתחת תורה של שלילת המדינה ושלילת הערכים שעליהם קמה החברה הצרפתית הליברלית. כאן נעשתה התופעה לבלתי נסבלת מבחינתם של הצרפתים.

כדי להילחם בתופעה החליטה הדמוקרטיה הצרפתית לנקוט בצעדים לא דמוקרטיים ובסתירה חריפה לעקרונות הליברליזם. החירות הבסיסית של האישה המוסלמית להתלבש לפי תפיסת עולמה נשללת ממנה. שוטרים פוקדים את החופים וכופים על נשים מוסלמיות להתפשט קבל עם ועדה. בכך חשפו השוטרים הצרפתים את ערוותה של האומה הצרפתית לעיני כל העמים הנאורים. המחשבה הראשונה שעלתה בדעתי, כאשר נחשפתי לתמונות הללו, הייתה איך הייתה מגיבה החברה בישראל לנוכח צעדים כאלו מצד ממשלת ישראל. נדמה לי שהייתה מתחוללת כאן מהפכת סדום עד אשר היינו מתקנים את העיוות הנוראי הזה. במקרה הצרפתי אנו עדים למחאה רופפת ביותר, הן מצד גורמים ליברליים אירופים והן מצד החברה המוסלמית בעולם. כפיית הליברליזם הצרפתי דווקא על האישה עוברת בקול דממה דקה מצד כל הגורמים התבוסתנים של אירופה ושל המזרח התיכון.

רק ארגון יהודי-צרפתי אחד קיבל על עצמו את המשימה להשמיע קול לטובת הנשים המוסלמיות הסובלות מכפייה ליברלית צרפתית. לרגע, שמחתי שהנה שוב היהודים פועלים לתיקון עולם. די מהרה התאכזבתי לשמוע שהמניעים שלו הם דווקא אנטי-ישראליים. הוא לוקח חלק פעיל בהנחלת החרם הערבי על ישראל בצרפת בפרט ובאירופה בכלל. גם כאן, כמו בדמוקרטיה הצרפתית, אין לארגון הזה הבושה המספקת כדי להודות בסתירה החריפה שבתפיסת עולמו המעוותת. אילו ביקרו נציגיו בחופי ישראל וברחובותיה של המדינה היהודית-ציונית יכלו להיווכח שמדינת ישראל היא המדינה המערבית הדמוקרטית היחידה החיה לגמרי בשלום עם תופעת הלבוש השמרני המוסלמי. אך מה לעשות שהשוחד של החרם על ישראל מצליח לעוור עיני יהודים ולסלף דברי צרפתים.

מי שרואים את הבורקיני הישראלי היטב הם בין השאר העולים היהודיים מצרפת, שקבעו את מקום מושבם בערי החוף נתניה ואשדוד וכיוצא בהן. מבחינתם של הישראלים, נכון יותר לאפשר לנשים דתיות, מוסלמיות או יהודיות, להשתלב בחופים הפתוחים, מאשר ליצור חופים עם מחיצות כמו של בתי הכנסת השמרניים.

פתיחת החופים בפני נשים מוסלמיות שמרניות היא למעשה פתיחת חלון לחברה החופשית. נשים, ולא רק מוסלמיות, הבאות עם ילדיהן אל החוף הפתוח, מקבלות הזדמנות להכיר חיים חופשיים ללא משטר פיקוח של אנשי הדת. אלו הם רגעים של בריחה ממשמרות הצניעות הקיימות בכל חברה שמרנית. זוהי ההזדמנות של החברה החופשית להזמין אותן להכיר את הצדדים היפים של החברה החופשית. אולי מתוך כך יעבירו את המסרים הללו למשפחותיהן ולחברה שבה הן חיות ואולי מתוך כך יבחרו מרצונן החופשי לשנות את מלבושן. כעת, ממשלת צרפת בחרה להחליף משטר פיקוח אחד במשטר פיקוח אחר. האישה המוסלמית מוצאת את עצמה בין הפטיש הפטריארכלי הכפייתי המוסלמי לבין הסדן השוביניסטי הכפייתי הצרפתי. מלחמת העולם השלישית, מלחמת הזהות האירופית, מתחוללת על גופה של האישה המוסלמית. אין כל ספק שצעד אווילי שכזה יעורר התנגדות וייסע לנשים הללו להתחפר בעמדתן עוד יותר.

מפתיעה עוד יותר העובדה שהגורמים הליברליים לכאורה דוחים גם את הגרסה הרכה של הבורקיני של מעצבת האופנה האוסטרלית מוסלמית אהאדה זאנטי. המדובר בבגד ים צמוד-גוף מבדים ססגוניים הכולל כיסוי ראש דמוי כובע ים וצעיף המכסה את הצוואר. זוהי פשרה אסתטית שבין המסורת השמרנית לחידוש החילוני ולכן יש לראותה בעין יפה. במקרים רבים פשרות מעין אלו הן תחנה בדרך לאימוץ הלבוש החילוני של התרבות המקומית. הצרפתים נכשלים לאורך כל הדרך למניעת אסלמיזציה קיצונית של החברה הצרפתית. איסור לבישת בורקיני בחופים הוא המשך ישיר לפרסומן של הקריקטורות החולניות נגד כבוד הנביא מוחמד בעיתון שרלי הבדו. צר לי עליכם, אחיי הצרפתים.