טִיפָּה סְרוּחָה

על סדר ההלוויה המסורתי קמו עוררין רבים בזמן האחרון. עיקר הזעם מוטח בחברות-קדישא, שברובן המוחלט הנן חרדיות ואף אשכנזיות. האופן שבו מנהלים צוותי החברה קדישא את תהליך ההלוויה והקבורה איננו תואם עוד את המגמות הרווחות בקרב הקהל החילוני והמסורתי, המונה כיום את הרוב המוחלט של אוכלוסיית היהודים בישראל. אני כשלעצמי מבין ללבם של המתנגדים לסדר ההלוויה המסורתי דתי, ועם זאת אני גם מעריך מאוד את פעולתם הקשה מנשוא של צוותי החברה קדישא. זה לא מקצוע שמישהו מאתנו היה מעז לבחור בו, ולו גם בעד שכר נאה ביותר.

אני מבקש לעמוד רק על נקודה אחת בסדר ההלוויה המסורתי דתי. מנהל סדר ההלוויה פותח את הטקס בקריאה מפרקי אבות: "עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ? מִטִּפָּה סְרוּחָה! וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה! וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא!" (אבות פ"ג, מ"א). בדרך כלל קורא עורך הסדר את הקטע בקול רם ומלא בפאתוס, אך כאשר הוא מגיע לביטוי "מִטִּפָּה סְרוּחָה", הוא מנמיך את קולו וממלמל את הדברים כדי שלא יישמעו בציבור; שמא תיגרם עוגמת נפש לאבלים, שנפשם כבר דוויה ממילא.

מדוע אמירת הביטוי הזה עלולה לגרום עוגמת נפש? מפני שהיא מדברת על הרגע שבו התייחדו הוריו של האדם וטיפות הזרע של האב הן הטיפות הסרוחות שמהן נוצר האדם. המטרה בציטוט המאמר הזה היא לזעזע את הנוכחים ולהעלות בהם הרהורי תשובה. רבנו עובדיה מברטנורא מפרש כך: "והמסתכל שבא מטיפה סרוחה, ניצול מן הגאות. והמסתכל שעתיד לילך למקום עפר רימה ותולעה, ניצול מן התאווה והחמדה אל הממון". בעבר נוצל מעמד ההלוויה לאמירת דברי תוכחה לציבור, וחכמים לא בחלו במילים וברעיונות כדי לטלטל את הציבור. כיום הציבור עלול לבעוט לא רק ברעיונות שכאלה אלא אף בבעליהם ובערכי היהדות בכלל.

בסופו של דבר, רב הנזק על התועלת. דעתם הטרופה של האבלים אינה פנויה לעסוק בשאלת הטיפה הסרוחה שממנה נוצר אהובם המוטל כעת מת לפניהם. העובדה היא שהספדן מנמיך את קולו בקטע זה, מאחר שהוא מודע היטב לחרפה שרעיון כזה יכול להמיט על המעמד הנשגב של ההלוויה. הייתי מוסיף ואומר שאין ראוי ואין מקום גם למה שנאמר בקול רם: "וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה!"; איזה מין מנהג מגונה הוא זה לעורר דווקא ברגעים אלה מחשבות על תולעים המאכלים את בשרם של אהובינו?!

אם ביטוי זה הנו בעייתי כל כך, אינני רואה כל סיבה שלא נמחק אותו מסדר ההלוויה. המסורת היהודית מציעה שלל של טקסטים חלופיים שיש בהם כבוד רב לנפטר ולבני משפחתו. החברה הדתית או המסורתית יכולה להשתמש בטקסטים ידועים מן הסידור. כך למשל: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ, נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה: אַשְׁרֵי מִי שֶׁעֲמָלוֹ בַּתּוֹרָה וְעוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ לְיֹצְרוֹ. גָּדֵל בְּשֵׁם טוֹב וְנִפְטָר בְּשֵׁם טוֹב מִן הָעוֹלָם, וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ, טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב, וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ. לְמַד תּוֹרָה הַרְבֵּה וְיִתְּנוּ לְךָ שָׂכָר הַרְבֵּה, וְדַע מַתַּן שְׂכָרָם שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא". בפסקה זאת כל בני האדם נחשבים לצדיקים אפריורי ועמם גם הנפטר, שהותיר שם טוב אחריו. אם רוצים לבחור משהו מקביל לזה של עקביא בן המהללאל הרי שניתן להשתמש בזאת: "רַבִּי אוֹמֵר: אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם? כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם… וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין" (אבות פ"ב, מ"א).

באשר לחברה החילונית, אם יש לה עניין להשתמש בטקסטים "רכים" יותר מהמסורת, הרי שגם כאן לא חסר. כך למשל: "הִלֵּל אוֹמֵר: אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה" (שם שם, מ"ד). אם אין לה עניין בטקסטים מן המסורת היהודית, הרי שאפשר לבחור כל טקסט המבטא את עוצמת רגשותיה בעת ההלוויה. זהו למשל שיר המתנגן לי בראש בעת כתיבת שורות אלו: "זה שיר פרידה, אז בואי רק אמרי שלום. אני אומר תודה, ואת יודעת שחלום, סופו להתגשם. אני אומר תודה ואחר כך נושק. כמו חופים של ים עוזב, אנו עובר עכשיו ממך, בין דמעות ובין כאב, אני הולך אני הולך" (שלמה ארצי). או למשל: "החיים ילדתי, זה סיפור רציני, לפעמים אני מת מפחד, מהצל של עצמי, מכל מה שסביבי, יש לפעמים רגעים ונדמה, הנה האור בקצה, ופתאום זה חושך… כל הנרות, שהדלקנו בלילה, לא יגרשו את החושך הקר הזה, כל הרוחות שנשבו כל הלילה, לא יכבו את האור בקצה, לא יכבו את האור שעולה בבוקר" (אריק אינשטיין).

למען האמת, הטקסטים החילופיים שהצגתי באו רק להמחשה ואינם הכרחיים. כל אחד מאתנו יודע לאן לבו הולך וכל אחד מאתנו רשאי ואולי אף חייב להתקין לעצמו סדר הלוויה המכבד הן את הנפטר והן את זהותו וערכיו, ובלבד שיסלק לכל הרוחות את ביטוי הטיפה הסרוחה.