טרמינולוגיה של אידאולוגיה

האם רעיון חלוקת הארץ עדיין רלבנטי?
תמונה של עוזי ברעם
עוזי ברעם

חזון חלוקת הארץ הולך ומתרחק. הציפייה להסדר שמבוסס על שתי מדינות עדיין זוכה לתמיכה בין-לאומית גורפת, אבל הוא לא הפך לרעיון מוביל בחברה הישראלית. כאן הוא נמצא בנסיגה מתמדת. אינני בטוח שהנסיבות הכלכליות, הביטחוניות והמדיניות לא ישנו את היוצרות, אך ראוי שנסתכל על הדברים בעיניים פקוחות.

נבחן מה קרה לטרמינולוגיה בעשרים השנים האחרונות. כיצד הביטויים השגורים בפי כול עברו מהפך המייצג את הלך רוחו של הציבור.

משנת 1993, שעה שהסכם אוסלו קרם עור וגידים, הביטוי השגור בפי העם היה "הסכם שלום". נכון, המילים לא שריינו תמיכה כללית. היו מי שדגלו בשלום שמחירו בצדו, והיו מי שאמרו שאל לישראל לשלם מחיר גבוה עבור הסכם שלום שהוא בעצם נייר חתום ולא יותר.

במרוצת השנים השתנתה הטרמינולוגיה. היו ראשי ממשלה ושרי חוץ כברק, אולמרט ולבני שדיברו על "הסכם שלום", וכאשר הם אמרו זאת הייתה השאיפה להסכם שלום עדיין נחלת רבים, אבל לא נחלת הרוב המוצק כפי שניכר בימי אוסלו.

אחר כך נדחקה המילה "שלום" מהשיח הציבורי. הכול דיברו על "הסדר". איש לא שאל אם ההסדר מכיל מרכיבים של שלום קבוע. אבל הסדר הוא משהו מעורפל, שתג של זמניות מוטל עליו. הוא אמנם הסדר, אבל איננו שלום. השינוי בטרמינולוגיה לא השפיע על הימין הלאומני. לדעתם הסדר כמוהו כשלום, גם הוא בסך הכול פיסת נייר עם סכנות בצידה.

אבל גם המילה הסדר הפכה לבעייתית. כי האמירה הממלכתית הייתה שאין עם מי לעשות הסדר. ומכאן ה"הסדר" הומר ב"צעדים לקראת הסדר". השלטון רמז למאמיניו שצעדים אלו הם חסרי סיכוי וחסרי ממשות, אבל כך יוצרים אשליה של תנועה, כאילו אין דריכה במקום.

בשנות ה-90 נחצתה ישראל – ציבור גדול מאוד שרוצה בהסכם שלום ומוכן לשלם עבורו מחיר, ומולו מי שלא רצו בשלום, לא האמינו בו ונלחם מולו בכל עוז. מאז הלכה ופחתה הנטייה ללכת לקראת הצד השני. המפלגות שהובילו את הסכם אוסלו החלו גם הן לדבר על הסדרים כאלו ואחרים. הן גמגמו כאשר דיברו על שלום, והמירו זאת בדיבורים על הסדר ועל צעדים לקראתו.

כאשר ניסה אולמרט להוביל הסכם שלום, דעת הקהל לא הייתה אתו. עם זאת אני נוטה להניח שלו השיג אולמרט הסכם והביא אותו למשאל עם, היה לו סיכוי סביר לזכות בתמיכת הציבור. יש הבדל בין תמיכה במוצר מוגמר לבין תמיכה בכל אחד ממרכיביו.

אינני בטוח שהבחירות האחרונות הן הנקודה שבה נחלשה משמעותית הנטייה לתמוך בחלוקת הארץ. זרעי הניכור להסדר עם הפלסטינים נטמנו עמוק בהתנתקות שהוביל אריאל שרון. לכאורה, שרון עשה מעשה שהוכיח לימין הלאומני כי יש כוח לריבון להוריד ישובים למרות ההתנגדות. אבל שרון, שמעודו לא האמין בשלום, ביצע את ההתנתקות בלי לתאום עם הרשות הפלסטינית, ודיבר על הסדר חד-צדדי.

מפוני גוש קטיף ותומכיהם ראו שההתנתקות, שעקרה אנשים מביתם, לא החלישה את הטרור מרצועת עזה. צה"ל יצא לשני מבצעי דמים בשל הפיגועים והגברת האיבה באזור. סיפור ההתנתקות שירת את הנרטיב של הגרעין הקשה של הימין. הוא אותת להם ולדעת הקהל בישראל שכך עלול להיראות שלום או הסדר עם שכנינו.

נכון שאחרי ההתנתקות עדיין גאה כוחה של מפלגת "קדימה". אבל המסר שלהם נראה תלוש ובלתי אמין, והמפלגה הלכה לסופה הבלתי נמנע.

הממשלה שקמה לאחר הבחירות האחרונות נשענת אמנם על חודו של קול, אבל מבטאת רצון להיפרע מכל הסכם. רצון לסגת מהתמיכה במדינה פלסטינית ולהאמין במציאות אפוקליפטית ואמונית.

הציבור איננו ימני כממשלתו. הוא לא מאוהב בבנט, בארדן ובאלקין. אבל רובו מאמין שרעיון חלוקת הארץ עבר מן העולם. לא נוכל להתעלם מכך שהפחד שזרע ראש הממשלה בקרב אזרחי ישראל מקבל תמיכה מאכזריות דעא"ש ומזרם הפליטים לאירופה.

אין בדבריי משום קביעה נחרצת. בשנת 1992 מעטים חזו את קץ האפרטהייד בשנת 1993. בתחילת 1973 איש לא חזה את מלחמת כיפור על כל מוראותיה. רעיון חלוקת הארץ עוד יכול לחזור לכותרות, שינוי בדעת הקהל עוד אפשרי. אבל הוא יבוא רק כאשר מרבית העם יבין שממשלתו מוליכה אותו למשבר קולוסאלי.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

6 תגובות

  1. העובדות אומרות שהעם לא מוכן לוויתורים טריטוריאליים. המצביעם יותר דתיים ויותר לאומנים. זה כבר לא יכול להדתנות.

  2. ראש שבכ, ראש המוסד, ראש השבס, רוב הקצונה בצהל, כל אלה חובשי כיפה ואתה מדבר על חלוקת הארץ? זאת לא אופטימיות, זה עיוורןן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

בקבוק בושם

STORY PHARM בישראל

סיפור ההצלחה של מותגי העל בשמים ואיפור

מיטה

חדר השינה "כמקדש"

מהי הפרעת שינה כרונית וכיצד אפשר לשפר את השינה

דילוג לתוכן