הרשות הרביעית

במשטרים דמוקרטיים הפוליטיקאים הם אלו שמעצבים את החקיקה ואת המדיניות, ואילו העיתונאים הם אלו שמבקרים את הפוליטיקאים ואת המדיניות.

בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה הולכת ומתגברת של עיתונאים ואנשי תקשורת, מכל גוני הקשת הפוליטית, מהמגזר החילוני ומהמגזר החרדי, ש"חוצים את הקווים" ועוברים למגרש הפוליטי. הכנסת הופכת למעין יריד תעסוקה אטרקטיבי לעיתונאים רבים, שלמעשה, הופכים עצמם גם לרשות המחוקקת וגם לרשות השופטת. בכך הם מפרים את העיקרון השלטוני הידוע עוד מימי יוון העתיקה, ואשר קיבל משנה תוקף בתורתו המדינית של מונטסקיה, עקרון הפרדת הרשויות – מחוקקת; מבצעת; שופטת.

העיתונאים מתיימרים "לעשות סדר" בזירה הפוליטית באמצעות שני מנופים: האחד, העיתונאים המוצבים בכנסת כפוליטיקאים נבחרים, הפועלים ברשות ובסמכות. השני, העיתונאים הממשיכים לפעול מחוץ לכנסת בזירה התקשורתית, ומהווים מעין עתודת מילואים. התוצאה היא קיומה של "מפלגת התקשורת", שיש לה "חזית ועורף" משתפי פעולה.

האקטיביזם התקשורתי בסיוע האקטיביזם השיפוטי, הופך את העיתונאים, שחלקם פוליטיקאים מוסווים וחלקם גלויים, לכוח פוליטי הצובר תאוצה. המציאות מוכיחה של"מפלגת התקשורת" יש השפעה רבה ביותר הן בזירה הפרלמנטארית והן בשיח הציבורי.

עיתונאים רבים מאמינים שלמעשה הם משמשים כרשות הרביעית, הם נוהגים כמי שזכותם להיות הפוסקים והשופטים מעל לרשויות – המחוקקת, המבצעת והשופטת. הם אינם נותנים את הדעת לכך שבמעבר מן העיתונות לפוליטיקה יש משום פגיעה באמון הציבור.

בצד העיתונאים שעברו באופן גלוי ומוצהר לזירה הפוליטית, עיתונאים כדוגמת שלי יחימוביץ, מרב מיכאלי, יאיר לפיד, ינון מגל ואחרים, ישנם גם עיתונאים מקצועיים, שעל פי דעותיהם ועל פי מאמריהם, ניתן לכנותם כ"פוליטיקאים מוסווים". אף שחילוקי הדעות ביניהם רבים, הם משוכנעים שהם יודעים טוב יותר מכולם כיצד לנהל את המדינה ואת הכלכלה, כיצד לחסל את הטרור, כיצד לעשות שלום, כיצד לטפח רווחה וחינוך. הם מבקרים את כולם, רק לא את עצמם, משום שהם יודעים הכול טוב יותר מכולם.

בין העיתונאים לפוליטיקאים קיימים יחסי תלות וקרבה. תלות שיש בצדה תמורה הדדית חסויה. הפוליטיקאי, לשם האדרת פעילותו ושמו, מדליף מידע לעיתונאי. הפוליטיקאי זקוק לפרסום כדי להצדיק את עצם קיומו, ואילו העיתונאי, מצדו, זקוק למידע כדי להצדיק גם הוא את קיומו. זהו שילוב מנצח, ללא שקיפות ודיווח. עולם אפל וסגור. זוהי זירת פעילות חסויה ויש בה משום פגיעה בזכות הציבור לדעת.

ידוע כי הישרדותו של כל פוליטיקאי בזירה הציבורית תלויה במידה רבה ביחסה של התקשורת כלפיו. מעמדו, פרסומו ויוקרתו הציבוריים אינם רק פונקציה של אישיותו וכישוריו, אלא במידה רבה פונקציה של קשריו עם העיתונאים.

אפשר לומר שכשם שהפוליטיקאי מנהל את המדינה מהכנסת, כך מנהל העיתונאי את המדינה מהמקלדת בחדר המערכת.

עיתונאים רבים תובעים מאלופים בצה"ל ומהפקידים הבכירים באוצר תקופת צינון בטרם יעברו לפוליטיקה ולתפקידים בכירים בשירות אנשי העסקים. השר יריב לוין טען בעבר שנדרשים כללי אתיקה לעיתונאים העוברים לפוליטיקה. ואכן, גם לדעתי, ראוי שגם העיתונאים, העוברים מעכשיו לעכשיו לפוליטיקה יטילו על עצמם תקופת צינון במעבר בין כתיבה עיתונאית, שמשרתת גם פוליטקאים מקורבים לבין הפיכתם לפוליטיקאים.