הנשיא ריבלין כמשל

הממשלה יוצרת בעם אשליית כוח שעוד תתגלה במלוא עליבותה
נשיא המדינה ראובן ריבלין צילום: איציק הררי he.wikipedia.org

אני מכיר את רובי ריבלין עשרות שנים. גדלנו באותה העיר בחצרות מנוגדות, והתיידדנו בעת חברותנו המשותפת בכנסת.

ריבלין נאבק קשה כדי להיבחר לנשיא המדינה. נתניהו היה מוכן אפילו לוותר כליל על מוסד הנשיאות ולא לראות את רובי ריבלין נוחת שם. מאז בחירתו לנשיא המדינה זכה ריבלין להערכה רבה. הוא מביע עמדות ממלכתיות, לוחם נגד כל פירור גזענות והציב לעצמו משימה לנסות ולגשר בין יהודים לערבים.

כחבר כנסת ייצג ריבלין עמדות מדיניות קשוחות, הן בנוגע לוויתורים ביהודה ושומרון והן בנוגע לירושלים המאוחדת ללא פשרות. מצד שני גילה גם עמדות נחרצות בנוגע לחקיקה מפלה בנושאי זכויות הפרט, ובנוגע להיעדר הסובלנות בחלקים של החברה הישראלית.

ריבלין לא שינה אף עמדה מאז נבחר לנשיא, אלא שעמדותיו הפכו להיות חשובות יותר עקב המעמד הציבורי שלו עתה. מדוע לפתע הפך הנשיא ריבלין למושא שנאה של קיצוני הימין? אין מנוס מתשובה נחרצת – ריבלין לא שינה את פניו, אבל חלקים בימין שינו את פניהם. השנאה הגואה למי שלא מחרה מחזיק אחרי עמדותיהם ההזויות, הביאה לנחלי איבה לנשיא ראובן ריבלין. הוא לא השתנה, הם כן. אבל הנשיא מייצג תופעה רחבה הרבה יותר שמקבלת ביטוי גם משום שהרשתות החברתיות הפכו נגישות לכל יופי, לכל כיעור, לכל שנאה ולכל הוקרה.

אנשי מפלגת העבודה ובראשם הרצוג, אנשי יש עתיד עם יאיר לפיד בראש, אינם מייצגים עמדת שמאל קלאסית. הם אופוזיציה חרישית מדי בנושאים מדיניים, הנוהגת בקולגיאליות בכל נושא אקוטי, כמו החרם על ההתנחלויות. אבל אם ריבלין הוא מעט שמאלן בעיני ההזויים, הרי לפיד ובוודאי הרצוג הם סמולנים של ממש. הם מייצגים את הגוון שיש להסיר ממנו את הלגיטימציה הציונית והפטריוטית.

הזמרת אחינועם ניני זוכה לגלי שטנה. עמוס עוז, אולי גדול סופרינו, מוקע ברשתות החברתיות על עמדותיו הגלויות כאיש שמאל מתון וציוני נאמן. המסה הקריטית של התוקפים אולי איננה מייצגת נאמנה את עמדות הצבור, אבל יותר ויותר אנשים אינם רואים בחומרה את ארגון להבה, בעל היסודות הפשיסטיים, ורואים בחומרה רבה את הקרן החדשה לישראל, הגם שהיא הקימה פרויקטים שהם מקור גאווה לכל אזרח שוחר שוויון.

מגמות אלו עלולות להתרחב, שהרי משרד החינוך בראשותו של נפתלי בנט מבליט את היהודיות של ישראל ומצניע את הדמוקרטיה. דורות חדשים עלולים לגדול עם מחשבת עליונות יהודית על פני שוויון ודמוקרטיה.

אין ספק שמצב הטרור בעולם ובישראל שופך שמן על מדורת ההקצנה, והופך את מדינת ישראל למה שלא חזו מקימיה והוגי החזון הציוני. ברור שהחברה בישראל עוברת טלטלה, טלטלה שתתגלה בכל עליבותה כשתגיע שעת אמת ויתברר שלמדינת ישראל אין אופציה לקיים את דרכם של בנט ויריב לוין.

נכון, אין היום דרך קלה ופתרון קסמים. דרושים שיקול דעת ומערכת ביטחון חזקה. אבל ממשלה שמוותרת על מציאת פרטנר להסדר במרחב הערבי כולו, יוצרת אשליית כוח. אשליה זו מביאה חלקים בציבור לגדף את נשיא מדינת ישראל, מי שמבקש לשמור על נשמתה ועל דיוקנה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

9 תגובות

  1. מתי אתה חושב שיתברר שהדרך של הימין שגויה? נשמע ונבדוק.

  2. כתבת ברמז על ריבליו שהוא נשאר בדעות הימניות שלו. כידוע דעותיו מאד ממלכתיות, אבל על עמדותיו האמיתיות לא ויתר. אני מעדיף נשיא פחות ממלכתי אבל עם עמדות סבירות, ולא אחד כמו ריבלין. ולשאלתי: מה עמדתך בנדון?

  3. לא הייתי רוצה נשיא אחר כי בנושאי הליבה של דמוקרטיה חברה אזרחית ונגד גזענות הוא מעולה

  4. לא מספיק היום להיות סתם ימני בעד מדינה אחת לשני עמים. אם אתה לא ממש קיצוני הרי יגנו אותך ויתירו את דמך.

  5. נשיא שיש לו דעות אבל הוא נלחם למעןזכותם של בעלי הדיעות המנוגדות לשלו להשמיע אותן מבלי לחשוש

  6. אני תמים דעים אתך באשר לראובן ריבלין כנשיא בימים עכורים אלה. גם אני בר פלוגתא חריף לו בדעתו הפסולה על יהודים רפורמים, או בהנחלת ממלכת יהודה על ארץישראל מהירדן ועד הים. אולם התנהלותו בבית הנשיא ראויה להוקרה שלמה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של סטיב

מלחמה על הבית

מלחמת הקיום של היום דורשת חשיבה מחודשת