בא לציון גועל נפש

בימים אלה החלו קללותיה של השנה החדשה. חברי הכנסת חסרי הבושה הודיע על כוונתם לאשר בימים הקרובים, עם חידוש מושב הכנסת, העלאות שכר נדיבות לעצמם. מצפונם יהיה נקי והם יהיו חפים מרגישות סביבתית ומנותקים מכלכלה לאומית מקרטעת. זו רק הדוגמית הראשונה של התנהלות מפוקפקת, וללא ספק רבות נוספות יבואו אחריה, כבכל שנה.

לא קשה להבין מדוע בסקר מקיף שנערך בשעתו פסקו אזרחי המדינה שהם כועסים על נבחריהם ואפילו מתעבים אותם. לא פחות מ-97% מן הנשאלים ייחסו לפוליטיקאים את התכונות השליליות ביותר: 33.8% מאזרחי המדינה קבעו שהם מושחתים, 30% קבעו שהם מועלים בשליחותם ודואגים רק לעצמם, 21% טענו שהם תככנים ו-14.3% אחוז פסקו שהם נהנתנים.

מעניין מה חושבים עלינו בעולם הגדול? מדי שנה, בסמיכות אקראית לתחילתה של השנה היהודית, מפרסם ארגון השקיפות הבין-לאומי Transparency International דו"ח שנתי על מדד השחיתות בעשרות מדינות בעולם ומדרג אותן על פי רמת השחיתות בכל אחת מהן. המדינות שמדורגות במקומות העליונים נחשבות לנקיות משחיתות במידה זו או אחרת – לרוב מדינות סקנדינביה, ואילו המדינות שמופיעות בתחתית הרשימה הן המושחתות ביותר – בדרך כלל מדינות עולם שלישי. לפניהן משתרכות מדינות מזרח תיכוניות וכמה מדינות ממזרח אירופה ומדרום אמריקה. הרשות הפלסטינית נמדדה כמדינה עצמאית כבר לפני חצי תריסר שנים, אף שלא קיבלה את הגושפנקא של האו"ם, וסווגה כמדינה מושחתת ברמה גבוהה.

מי שסבר לתומו שישראל הנה אור לגויים חי על פלנטה אחרת. מדי שנה ישראל מידרדרת בשל רמת השחיתות הגואה שלה, והיא כבר מצויה בחצי השני של הרשימה.

לכאורה אנחנו צריכים לברך על כך שגורמים בין-לאומיים בני סמכא הציבו בפנינו ראי המשקף את הנורמות המוסריות השחוקות שלנו ומחייבים אותנו לערוך חשבון נפש לאומי נוקב. אבל בפועל מתברר שאישים בעלי משקל במדינה טוענים שמיקומה של ישראל ברשימה אינו נורא כל כך וישראל אינה מדינה מושחתת. זו אולי הסיבה לכך שכבר שנים שהתופעה הנלוזה של העדר דוגמה אישית של קברניטי המדינה אינה פוסקת.

לי דווקא יש דעה שונה לחלוטין. ערב פרסום הדו"ח אני שרוי לרוב במתח עילאי ובהמתנה דרוכה – אולי יקרה נס ומדד השחיתות החדש יחשוף סוף סוף את הרמה הריאלית של השחיתות הקיימת בישראל. וכל פעם אני מתאכזב מחדש. לעניות דעתי העשירה במידע אני סבור שהמדדים השנתיים רחוקים מלשקף את המציאות ומגלים נדיבות מיוחדת כלפי ישראל בעידן שבו השחיתות השלטונית הגיעה לממדים מפלצתיים.

בשעתו כיהנתי כחבר הנהלת שבי"ל (שקיפות בין-לאומית – ישראל). כבר אז טענתי כי חובתו של הסניף הישראלי להתריע על כך שהמדד לגבי ישראל רחוק מלשקף את המציאות ודרכי המדידה אינן ריאליות, אך בקשתי לא התקבלה, וזו הייתה אחת הסיבות להתפטרותי מהנהלת הארגון. לדעתי המידע שהתקבל מישראל ושימש בסיס לסקרים לא היה מדויק ומעודכן ולמעשה החטיא את המטרה וגרם גם לעורכי הסקרים לחטוא. אני טוען שהמדד הבין-לאומי אינו מדייק מאחר שאינו משקף פעילויות מושחתות לכאורה של אישי ציבור ואילי הון המסתיימות באי הגשת כתבי אישום על ידי היועץ המשפטי, זיכוי מחמת הספק, תשלומי כופר, עסקאות טיעון עם עבריינים למיניהם וסגירה סיטונית של תיקים בנימוק הזוי של "אין עניין לציבור".

בניגוד למדינות מתוקנות שבהן יש משמעות מעשית לכלל של שכר ועונש, בישראל יש עדיין פער גדול בתחום זה. אני סבור שמספרם של אישי הציבור העבריינים שנתנו בפועל את הדין על התנהלותם העבריינית הוא מזערי. זאת ועוד, במערכת הפוליטית והציבורית, בממשלה, בכנסת, בקרב ראשי העיריות ובפקידות הבכירה מצויים עובדים לא מעטים שכל אחד מהם הצליח לממן רכישות של נדל"ן בארץ ולעתים בחו"ל בהיקף של מיליוני דולרים. לעתים עולים חשדות שחלקם מחזיקים במקביל נכסים פיננסיים סמויים בהיקפים אדירים. תופעה נלוזה זו מתודלקת בעיקר מהרעה החולה של הון ושלטון. ההון המקומי והזר הפסיק מזמן להיות מחובר לשלטון – הוא כבר שולט בו.

הסירחון של הדג שהחל, כאמור, בראשו, החל להתפשט בגופו ולא פסח על זנבו. הפשע חדר לכל מגזרי המשק והחברה. יש דיין ואין דין. אין כמעט כיום ארגון ציבורי במדינה שנגע השחיתות לא פגע בו במידה זו או אחרת. אין כמעט תחום שבו יש ניקיון מוחלט. תופעת השוחד הפכה למכת המדינה ואכלה כמעט כל חלקה טובה במדינה. אזרחים מן השורה איבדו את הבושה והחלו לזלזל בחוקי המדינה. נחצו קווים אדומים בסיטונות ונתגלו פרצות רבות בגדר הטובה שמפרידה בין שמירת החוק לבין עקיפתו. איש הלא ישר בעיניו יעשה. בגלל חוסר האמון הבסיסי שרוחשים האזרחים כלפי המשטרה לא מוגשות רבבות תלונות על מעשי עבריינות שהם חלק בלתי נפרד מהתשתית של השחיתות. המשטרה מצביעה על ירידה בפשיעה, אך יש האומרים שמדובר במשחקי נדמה-לי ושהמשטרה מנסה לייפות את המצב על ידי משחק פנימי בנתונים הסטטיסטיים בין העבירות למיניהן.

בכל מקרה, מדובר בשמחה מוקדמת של משטרה ענייה בהישגים שבה נתגלו מוקדי שחיתות וכמה ממפקדיה הבכירים, שבינתיים הודחו, עסקו בהדחת שוטרות במקום להטריד עבריינים. ללא קשר לחילוקי הדעות לגבי היקף השחיתות האמתי שקיים בישראל, תנועת אומ"ץ למאבק בשחיתות – שיש לי הכבוד לעמוד בראשה – יזמה הקמת מרכז לחקר השחיתות ראשון מסוגו בישראל. המרכז יעבוד בשיתוף עם גופים אקדמיים וגורמים נוספים כדי לחשוף בדרך מקצועית מיומנת את היקפו הריאלי של נגע השחיתות במדינה ולהציע דרכים מעשיות לביעורו. רק אם תהיה דיאגנוזה אמתית של מחלת השחיתות ותהיה היחלצות של כלל אזרחי המדינה, ניתן יהיה לרפא את המחלה.

לשם כך איננו זקוקים למומחים חיצוניים. זו חייבת להיות משימה לאומית, עבודת כחול לבן שתצבע סוף סוף את השחור. מוטב מוקדם לפני שיהיה מאוחר מדי. שמחתי לשמוע לאחרונה מהיו"ר הנוכחי של שבי"ל השופט בדימוס מיכה לינדשטראוס שהוא יהיה מוכן לשתף פעולה עם כל גוף מקומי שיתרום את חלקו לאישוש מדד השחיתות הישראלי.

בימים הנוראים שחולפים עלינו לאחרונה מצווה כל אדם בישראל לעשות את חשבון הנפש האישי שלו. מן הדין שבראשיתה של כל שנה עברית חדשה ייערך גם חשבון נפש לאומי מוסרי, כדי לחסל את התופעה שבה בא לציון גועל נפש.