אופוזיציה – יוק

לרצף אירועי הטרור האחרונים שמתרחשים בערים שונות בישראל השפעה מוראלית לא קטנה על הציבור. דקירה פה, בקבוק תבערה שם בפריסה כל כך רחבה בלבה של ישראל בשילוב עיסוק אובססיבי של התקשורת, המעצימה (מעצם טבעה) כל אירוע שכזה, עושים את שלהם. הדקירות הביאו לפציעתם של כמניין אזרחים בשבוע האחרון, כל פצוע הוא עולם ומלואו, ולכל אחד מהם צפוי שיקום ארוך, אך האפקט המצטבר של טרור מסוג זה גדול, והוא מערער מאוד את תחושת הביטחון של אזרחי המדינה.

בימים אלו של ערעור הביטחון האישי, תפקידה הראשון (והכמעט יחיד) של אופוזיציה הרוצה באמת להחליף את השלטון הוא להביע בצורה גלויה וברורה את זעקת הציבור: רוצים ביטחון! הציבור רואה בממשלה ובעומד בראשה כאחראי לביטחונו האישי של כל אזרח ואזרח. זו אינה גחמה, אלא צורך קיומי בסיסי. את הצורך הזה מחטיאים דוברי האופוזיציה. אלו, שכה היטיבו לסחוף אחריהם המונים בגלל מחיר הקוטג', שהצליחו לשכנע רבים בעניין הגז הטבעי ולהזהיר מפני הסכנה שההכנסות ממנו לא תחולקנה כראוי בעוד 20 שנים, נתקעו במבוך של הודעות לעיתונות, ראיונות אולפן, ציוצי טוויטר ופוסטים בפייסבוק. את זעקת הציבור השאירו לימין המתנחלי, כאילו ביטחונם האישי של אזרחי ישראל הוא עניינו של הימין הלאומני בלבד ולא של מפלגות המרכז והשמאל.

עצה אחת לי לאופוזיציה בישראל: צאו לרחוב, הפגינו, עמדו במשמרות מחאה והראו כי הדאגה לביטחון עומדת בראש מעיינכם. הקריאה לראש הממשלה להחזיר את הביטחון או להחזיר את המפתחות אינה מפחיתה מהאידיאולוגיה של השמאל. נהפוך הוא. מפא"י בעבר הרחוק ומפלגת העבודה בעבר הקרוב ידעו לפעול כמי שהביטחון הלאומי והביטחון האישי בראש מעייניהם. כך מראים דאגה לאזרח. כך מציגים קרבה למצוקותיו וכך מגבירים את הסיכויים לחילופי שלטון.

לנוכח אירועי הימים האחרונים מתחזקת בי המחשבה שרבין ופרס צדקו. במשך שנים רבות זעקו דוברי הימין – הליכוד, הבית היהודי-מפד"ל ואחרים – נגד הסכמי אוסלו. כדי להרוויח רווח פוליטי הם האשימו את ההסכמים הללו בכל הרעות החולות של הטרור. אחרי כל פיגוע, בימים שבהם מפלגת העבודה הייתה בשלטון או שותפה לו, ידעו דוברי הימין להאשים את הסכמי אוסלו מעל לכל במה. נוסף על כך הייתה לדוברי הימין (ובכללם כל חלקי הליכוד) תגובה מנוסחת היטב בעקבות כל אירוע דמים של מחבלים נגד אזרחי ישראל: התשובה לטרור היא בניה בשטחים. על כל הרוג נבנה יישוב.

בימים אלו מנהיגה את מדינת ישראל ממשלה ימין. כל מפלגות המרכז והשמאל מצויות באופוזיציה והממשלה יכולה לנקוט כל מדיניות הנראית לה. וראה זה פלא: ממשלת נתניהו לא רק שאינה מבטלת את הסכמי אוסלו אלא מתחננת בפני הפלסטינים, האו"ם, אירופה, ארצות הברית ובפני כל מי שרק מוכן להאזין לה, לא לבטל חלילה את ההסכמים. את אבו מאזן שמעלה באו"ם רעיון לביטול ההסכמים מכנה ממשלת נתניהו מסית.

יתרה מכך, אחרי פיגועי הטרור האחרונים הופיע ראש הממשלה, בכבודו ובעצמו, והסביר מדוע אין השעה כשרה לבנייה בשטחים. לפתע פתאום הבנייה בשטחים אינה התשובה הניצחת לטרור. לפתע פתאום יש להתחשב בעמדות הקהילייה הבין-לאומית. ושומו שמים, דוברי הממשלה משתמשים בניסוח שמבחינת הליכוד והימין הוא הנורא מכול: על כוחות הביטחון הפלסטינים לפעול נגד המחבלים. אפילו יש ביניהם הממלמלים דברי שבח לפעילות הפלסטינית. לא עוד: לא נעביר את ביטחוננו בקבלנות משנה לפלסטינים.

אילו שמעון פרס היה אומר דברים אלו מיד היו מוציאים לו דין מוסר. מסתבר שעל פי ממשלת ישראל הנוכחית: אוסלו הוא הסכם שהס מלבטל. בנייה בשטחים מסוכנת מדינית והשוטרים הפלסטינים החמושים ברובים תורמים לביטחון אזרחי ישראל.