המהפכה הבריטית

בימים אלו מתנהל בירושלים תהליך מינהלי מורכב וטעון למינוי שופטים. תהליך זה עורר ויכוחים קשים בשאלות: "מי בוחר?", "את מי בוחרים?", והשאלה החשובה מכול: "מי כפוף למי? המחוקק לשופט או השופט למחוקק?". עיקר הבעיה, כנראה, במבנה התהליך שאינו מינהלי, אלא הוא בעיקרו פוליטי, מוכתב ומונחה על ידי המערכת הפוליטית. בהקשר הזה נשאלות שתי שאלות: האם במדינה דמוקרטית המערכת המשפטית היא מכשיר להבטיח שהחוק כפי שחוקק אותו בית הנבחרים, אכן יוחל ויישמר, או האם במדינה דמוקרטית המערכת המשפטית היא כלי בידי הבוחר שרוצה להבטיח שבית הנבחרים לא ינצל את כוחו לרעה ויחוקק חוקים שמטרתם אינה טובת האזרח, אלא טובת השלטון. בהקשר הזה כדאי ללמוד ולהבין את המהפכה שעברה הרשות השופטת בבריטניה.

בשנת 2004 החל הפרלמנט הבריטי בהליך מסובך ומהפכני של הקמת בית משפט חוקתי שיפריד את מערכת המשפט הקיימת מהמערכת הפוליטית, בעיקר משליטת הפרלמנט. יוזם השינויים היה טוני בלייר, ראש הממשלה בשנים 1997–2007, אשר שם לו מטרה להקים רשות שופטת בריטית א-פוליטית-עצמאית, אשר תפעל לפי מערכת החוקים לזכויות אדם של הרשות השופטת של האיחוד האירופי. במאמר מקיף ומאלף מסביר פרופסור אריק לאפ מאוניברסיטת הונג קונג את עיקרי השינויים. לדבריו, ברמה העקרונית, לרשות המחוקקת יש שני אמצעים משמעותיים לשליטה במערכת המשפט: האמצעי הראשון – לפני בחירת השופטים (ex ante) שמשמעו, הרשות המחוקקת, במקרה שלנו הכנסת, שולטת ברשות השופטת על ידי בחירת שופטים שסרים למרותה וקביעותיהם משרתות את הכנסת. והאמצעי השני – אחרי בחירת השופטים (ex post) שמשמעו, חיסול פסקי דין לא רצויים לשלטון. חיסול פסקי דין לא רצויים יכול להתבצע בכמה דרכים: קיצוץ תקציבים, קיצוץ תקנים, החלת הנחיות שונות ומשונות הכובלות את בתי המשפט מלדון בנושאים מסוימים ושינויי חקיקה הפוגעים בעצמאות הרשות השופטת.

הנחת העבודה של ממשלת טוני בלייר הייתה שלרשות המחוקקת, בעיקר לבית הלורדים ששימש גם כרשות שופטת עליונה, יש כוח לא מידתי ושליטה לא רצויה על הרשות השופטת, וכי הם מנצלים כוח זה באופן שאינו ראוי ואינו רצוי. הוחלט שיש לשנות את השיטה או במילים אחרות, יש לשנות את כללי המשחק. אי לכך, ב-2009 החל לעבוד בית המשפט החוקתי, המבטל את סמכויות בית המשפט העליון שהיו בידי בית הלורדים, וסמכויותיו עברו לבית המשפט החוקתי החדש, שאין בו כל מעורבות של הרשות המחוקקת. הרעיון המרכזי של החוק החדש הוא הפרדת רשויות כדי לאפשר לרשות השופטת להיות עצמאית לגמרי בהחלטותיה. החוק אומר: "בית המשפט החוקתי יהיה עצמאי וחופשי לחלוטין הן מהפרלמנט והן מהממשלה". החוק מבטיח את הפרדת הרשויות באימוץ התנאים האלה:

• הפרלמנט יימנע ממעורבות ולא יהיה לו כל תפקיד בתהליך מינוי השופטים לבית המשפט העליון לחוקה.
• לא יתקיימו דיון ציבורי והצבעות בפרלמנט ולא יהיה תהליך אשרור של המועמדים לשופטים על ידי הפרלמנט כמקובל בארצות הברית.
• השופטים ייבחרו על בסיס כישוריהם ומחויבותם לקדם את החוק במדינה. אין מגבלה ואין הגדרת תקופת כהונה.
• הפסקת עבודתו של שופט תיעשה על ידי החלטת רוב בשני בתי הנבחרים.
• אם השופטים הנבחרים הנם לורדים, הם יהיו מנועים מניצול מעמדם כלורדים בתקופת כהונתם כשופטים.

טוני בלייר ראה בהפרדת הרשות השופטת מהרשות המחוקקת משימה ראשונה במעלה. לדבריו המסורת הבריטית רואה בעצמאות הרשות השופטת אבן בוחן לדמוקרטיה הבריטית מאז המגנה קרטה. עוד טען בלייר שהניסיון מוכיח כי שליטת הרשות הפוליטית/המחוקקת על הרשות השופטת היא מתכון להרס הדמוקרטיה מנגד, הרי הרשות השופטת במדינה דמוקרטית אינה יכולה להיות עצמאית מרצון העם, או מרצון הבוחר כפי שהוא בא לידי בטוי בבחירות חופשיות ודמוקרטיות. כיצד "מרבעים את המעגל" הזה?

ובכן, החוק הבריטי אינו נותן לבית המשפט החוקתי העליון סמכות לבטל חוק יסוד, וכן בית המשפט חייב להכיר בעליונות הפרלמנט כגוף המחוקק העליון. תפקידה המוגדר של הרשות השופטת הוא "פרשנות והכללה של חוקי הפרלמנט כפי שנחקקו על ידי בית המחוקקים": אין לי ספק שבמדינת ישראל איש לא היה מעז להציע שהכנסת לא תהיה מעורבת בבחירת השופטים לבית המשפט העליון. מי אם כן צודק? אנחנו או הבריטים? “Judges main role of interpreting and applying legal norms pre-set by parliament”.

.