מה חזק יותר – הכריזמה או המסר?

תופעת "המנהיגות" כוללת שני מרכיבים מרכזיים: מרכיב ה"עוצמה" ומרכיב ה"השפעה". מנהיג חייב להיות בעל עוצמה כדי לבצע את תכניותיו ולהשיג את מטרותיו. התכונה השנייה – יכולת שכנוע וכושר השפעה – מאפשרת למנהיג לגייס תמיכה ותומכים אשר מסייעים לו לבצע את תכניותיו ולהשיג את מטרותיו.

לשילוב בין עוצמה ויכולת השפעה יש השלכות מרחיקות לכת, הן חיוביות והן שליליות. המחקרים מעידים שניתן לחזות אם דרך המנהיגות של המנהיג תוביל את העם או את הקבוצה שאותה הוא מנהיג לתוצאות חיוביות, או אם חלילה יוביל המנהיג את הקבוצה לתוצאות הרסניות. ניתן לחזות את התנהגות המנהיג אם בוחנים גם את אופיו וגם את האידאולוגיה שלו.

רבות נכתב ונחקר בנושא אופיו של המנהיג – האם האופי מולד? האם תכונות המנהיגות הן תכונות מולדות? או האם המנהיג מפתח תכונות אלו במהלך התפתחותו האישית והמנטלית? האם כריזמה, התכונה המרכזית במנהיגות, היא תכונה מולדת? או האם היא תכונה שהאדם מפתח במהלך השנים? ושאלה נוספת הנובעת מנושא הכריזמה: האם הדחף להיות מנהיג נובע מכריזמה?

כדי לענות על שאלות אלו צריך להבין שמנהיגות היא אומנות השליטה על אנשים. המנהיג שואף לשלוט על מספר אנשים גדול ככל האפשר, וככל שהוא שולט על כמות גדולה יותר של אנשים מנהיגותו עוצמתית וחזקה יותר. נשאלת השאלה: מה דוחף אנשים לרצות לשלוט באנשים אחרים? מדוע חשוב למנהיגים להיות בעמדת שליטה, לקבל החלטות שמחייבות אנשים אחרים?

בדמוקרטיה העם מנסה, באמצעות בתי מחוקקים ובתי משפט עצמאיים, לנטרל את דחף השלטון של המנהיגים ולעצור את הניסיונות שלהם להגיע לשליטה בלעדית על המונהגים. העם, המודע לרדיפת העוצמה של המנהיג, יוצר מנגנונים דמוקרטיים העוצרים את המנהיגים משליטה אבסולוטית על עמם. ובכל זאת, עובדה – מנהיגים שואבים סיפוק ונחת מכך שהם מחליטים איך אנשים אחרים יחיו ומה יהיה גורלם.

וכאן אנו מגיעים לשאלה: מה מקור כוחו, עוצמתו וכושר השפעתו של המנהיג? המחקרים מוכיחים שהדחף הבלתי נלאה של מנהיגים לרצות לשלוט באנשים אחרים יכול לנבוע ממקורות שונים. "מנהיג חיובי", לפי הגדרת הספרות, הוא מנהיג שהדחף שלו להנהיג נובע מרצון כן לעזור ולתרום לזולת. אלו מנהיגים שהאגו שלהם אינו שולט בהם, אלא הם שולטים באגו שלהם. לעומתם, "מנהיגים שליליים" הם מנהיגים שאינם מונעים מהרצון לעזור ולסייע לזולת, הם אינם מונעים מדאגה אמתית לגורל העם והקבוצה שאותה הם מנהיגים. המנהיגים השליליים מונעים אך ורק על ידי האגו המוגדל והמנופח שלהם, והדחף הבלתי נלאה לשלוט נועד רק לספק את הצרכים החולניים של אותו אגו. ניתן לתת דוגמאות רבות מההיסטוריה לשני סוגי המנהיגים הללו. יש להיזהר מאוד ממנהיגים שליליים, אף שהם תמיד ישתדלו להציג את עצמם כמנהיגים חיוביים אשר הצורך שלהם לשלוט נובע מ"דאגה עמוקה לגורל העם" או לגורל הקבוצה.

חשוב להבין כי לאידאולוגיה של המנהיג ולמסר שלו יש חלק חשוב ביכולת המנהיגות והשליטה שלו. במשבר ביוון אפשר למצוא דוגמה ברורה לאופן שבו המנהיג מנצל את המסר כדי להגיע לשלטון. מנהיג מתוחכם יודע איך לנצל את המסר להגדלת השפעתו ולהעצמתה. המנהיג הסוציאליסטי ביוון נבחר כי הוא אמר לאנשים את מה שהם רצו לשמוע והבטיח להם הבטחות שהם האמינו בהן. ובישראל שמענו את המשפט המפורסם של ביבי ביום הבחירות ש"הערבים נוהרים לקלפיות בהמוניהם" – משפט שהשפיע, אולי באופן משמעותי, על תוצאות הבחירות.

ובכן, מה הקשר בין כריזמה ומסר? האם כריזמה משמעותה שהעם ילך אחרי המנהיג הכריזמטי ללא כל קשר למה שהוא אומר ולמה שהוא מציע? או אולי הכריזמה בכל זאת קשורה למסר? האם ניתן לומר שאם המנהיג יבצע מדיניות שהעם לא מוכן לקבל, הוא יאבד את הכריזמה שלו? או האם הכריזמה תגרום לעם לעשות כל מה שהמנהיג יבקש ללא בחינת התוכן והמשמעות של המסר? אנחנו מכירים מקרים של מנהיגי כתות (גואל רצון למשל) שאנשי הקבוצה מילאו את רצונם אף שהתוצאה הייתה הרסנית עבורם. מתי הכריזמה חזקה מהמסר ומתי המסר חזק מהכריזמה? מתי העם הולך אחרי המנהיג הכריזמטי אף שהמסר הרסני עבורו (היטלר לדוגמה) ומתי חברי הקבוצה בוחנים את המסר ואומרים: "אנחנו לא מקבלים את המסר, המנהיג לא הגיוני ולא ראוי" ומחליפים את המנהיג?

במדינה דמוקרטית אנחנו מאמינים שהכריזמה אינה השולטת הבלעדית והאופוזיציה תפקידה להיות "שומר הסף". במשטר דמוקרטי המנהיג צריך עוצמה כדי להשפיע על נציגי הבוחרים (אצלנו המקום לכך הוא הכנסת) כדי שהנציגים אכן יאשרו את החלטותיו ואת ביצוען. היוזמה לתכנון מהלכים פוליטיים ולביצועם תמיד נמצאת בידי המנהיג. אבל חובתנו למנוע ממנהיג להגיע לשליטה מוחלטת. מנהיגים כמו סטאלין ופידל קסטרו היו מנהיגים עוצמתיים, ברם המשטר של המדינה לא היה דמוקרטי ולא היה מי שיעצור אותם. נקווה שהדמוקרטיה הישראלית חזקה מספיק ותחסום כל מנהיג שינסה להגיע לשליטה אבסולוטית.