מיניאטורה של העם או אפוטרופוס נאמן

מערכת הבחירות והתהליך המייגע והבלתי מכובד של הרכבת הממשלה מחייבים שינוי בחשיבה המערכתית לגבי מהות הדמוקרטיה בישראל ובעיקר לגבי נושא ה"ייצוגיות". בעיית ריבוי המפלגות המייצגות את הבוחרים לא תבוא על פתרונה בשינויים באחוז החסימה, כפי שהוכח שוב בבחירות האחרונות. שורש הבעיה נעוץ בתפישת הליך הייצוגיות ומשמעותו הפוליטית בחברה דמוקרטית.

מאז המגנה כרטה באנגליה, שמיסדה את העיקרון שהשליט איננו בלעדי ושכוחו לשלוט על העם נובע מהעם והוא צריך לשרת את העם, ומאז המהפכה הצרפתית – שמיסדה את ערך השִוויוניות, הכול מסכימים שדמוקרטיה היא שיטת המשילות המועדפת – למרות חסרונותיה הרבים. ברם, אם נרד לעומק הנושא נראה שכשאזרחים אומרים "דמוקרטיה", לא תמיד הם מתכוונים לאותו דבר. מסתבר שיש הגדרות שונות ותפישות שונות למושג "דמוקרטיה".

הבעיה המרכזית ושורש כל רע היא בעיית הייצוגיות. את מי מייצגים חברי הכנסת הנבחרים? כיצד אנו מפרשים את נושא הייצוגיות? האם נציגיו הנבחרים של העם, הנבחרים בבחירות חופשיות, אמורים לקדם את האינטרס הלאומי או האם הם שליחיו של סקטור מסוים והם צריכים לייצג את הסקטור או את הקבוצה שבחרה בהם ללא התחשבות באינטרס הלאומי?

יש שתי אסכולות מרכזיות המתייחסות לשאלה זאת ועונות לה. אסכולה אחת, והיא האסכולה הנהוגה אצלנו בישראל, מבוססת על ההנחה שהכנסת היא למעשה דגם מיניאטורי של העם. מעין דגם מוקטן, המשקף במדויק את החברה בישראל, על גווניה הפוליטיים, על קבוצותיה העדתיות והכלכליות וכו'. העיקרון המנחה את שיטת הייצוגיות שלנו הוא שצריך להיות בכנסת ייצוג לכל פלג ולכל קבוצה באוכלוסייה מאחר שזאת מהות הדמוקרטיה. למשל אם 5% מהעם הם בני עדה מסוימת, ייצוג עדה זאת בכנסת צריך לעמוד על 5%. דהיינו, הכנסת היא מיניאטורה של העם וזאת הדרך היחידה להגיע לדמוקרטיה אמתית. גישה זאת מעולם לא תאפשר הקטנת מספר המפלגות, מאחר שהפילוג בעם ישתקף באופן מדויק בייצוג בכנסת.

ברם, בעולם קיימת גישה שונה לחלוטין. זאת הגישה שמנחה את המערכת הפוליטית בארצות הברית למשל. גישה זאת טוענת שכדי לקדם את האינטרס של קבוצות אוכלוסייה מסוימות, הנבחר המייצג לא חייב להיות בן הקבוצה או חלק אינטגרלי מהקבוצה. אנגלו-סקסי יכול לייצג אוכלוסייה איטלקית, סינית ויהודית. המרכיב הקובע הוא אידאולוגי, לא עדתי, דתי או שבטי. מפלגה אחת יכולה לקדם אינטרסים של קבוצות רבות.

כאשר נבחרים שאינם בני הקבוצה מייצגים אינטרסים של קבוצות אחדות, מצטמצם מספר המפלגות והמפלגות מתבססות על אידאולוגיות ולא על שבטיות או עדתיות. גישה זאת ידועה כגישת ה"נאמן". המייצג הנבחר לבית הנבחרים הוא "נאמן" או "אפוטרופוס" של הקבוצה, הדואג לקדם את ענייני הקבוצה מבלי להיות חלק אורגני ממנה. אמנם זאת גישה אליטיסטית שפותחה על ידי אבות האומה האמריקנית, אבל הם הבינו, עוד במאה ה-18, שללא גישת "הנאמן" או "האפוטרופוס" הם לא יגיעו לאיחוד העם אלא לפירודו ולפירוקו לקבוצות ולעדות.

גישה זאת אומרת שהייצוגיות בבית הנבחרים נתונה בידי אנשים נבחרים, "אפוטרופסים" של המון העם, ואפוטרופסים אלה צריכים להיות אנשים משכמם ומעלה בהשכלתם, במעמדם וביכולתם הכלכלית. הייצוגיות היא נחלת נבחרים שלא רק שאינם בני הקבוצה שאותה הם מייצגים, אלא הם נעלים מבני הקבוצה, הם משכמם ומעלה מבני הקבוצה, אבל הם אלה שיודעים כיצד לדאוג לאינטרסים של הבוחרים ולקדם אותם בצורה הטובה ביותר. הם אמונים על הבוחרים, נאמנים להם ומחויבים לקדם את האינטרסים שלהם.

שיטת "האפוטרופוס" אולי איננה "דמוקרטית" במובן הישראלי של המושג, שכן אצלנו הכנסת היא דגם מיניאטורי של כל הקבוצות בעם. אבל לדעת האמריקנים זוהי שיטה דמוקרטית יותר מאחר שרצון רוב העם, כפי שהוא משתקף בשתי המפלגות הגדולות, אכן מיוצג בבית הנבחרים והוא קובע את המדיניות. זאת לעומת שיטת הייצוגיות שלנו, המאפשרת לכל קבוצה באוכלוסייה, קטנה ככל שתהיה ובלבד שתעבור אחוז חסימה מינימלי, להיות מיוצגת בכנסת. שיטה זו יוצרת בכנסת חוסר שיווי משקל ייצוגי, דהיינו, קבוצות אוכלוסייה קטנות זוכות להשפעה רבה שחורגת ממשקלן האמתי הן באוכלוסייה והן בכנסת. מתן משקל סגולי גבוה לקבוצות מיעוט מעוות את עקרון הדמוקרטיה מאחר שרצון הרוב למעשה אינו הקובע.

 *

פרופסור ניצה נחמיאס, פרופסור למדע המדינה עם התמחות בארגונים בינלאומיים, וניהול קונפליקטים בינלאומיים. מרצה בתכנית MA לניהול סכסוכים באוניברסיטת תל-אביב. שימשה כמזכ"ל ארגון הסטודנטים הישראלים בארה"ב וקנדה, משנה למנכ"ל המועצה הלאומית האמריקאית ליחסי חוץ (ניו יורק)  ומנכ"ל מועצת ארגוני נשים של ארה"ב (בניו-יורק). הופיעה פעמיים בפני העצרת הכללית של האו"ם בנושא מרוץ החימוש הגרעיני במזרח התיכון. פרסמה וערכה 4 ספרים ומספר רב של מאמרים וכן מופיעה רבות בכינוסים בינלאומיים.