בין מדינת חוק מתוקנת לחצר מלכות

בשיח הפוליטי בישראל מתרחשת בשנים האחרונות תופעה מוזרה: רבים מתומכיו של בנימין נתניהו משוכנעים שהם תומכים בימין. מבחינתם המשוואה פשוטה – נתניהו הוא ימין, ימין הוא ביטחון, ולכן תמיכה בנתניהו פירושה תמיכה במדינה חזקה ובטוחה. אלא שבמבחן המציאות המשוואה הזאת איבדה את הגיונה. כיום, תמיכה בנתניהו משמעותה, במקרים רבים, תמיכה בהחלשת המדינה.

פרשת הצוללות מספקת דוגמה קשה במיוחד. ועדת החקירה הממלכתית הזהירה את נתניהו כי על פי הממצאים הלכאוריים, התנהלותו הובילה ל״שיבוש עמוק ושיטתי״ בתהליכי העבודה ובבניין הכוח ואף ״סיכנה את ביטחון המדינה״. אומנם אלה עדיין אינם ממצאים סופיים, אך קשה לחשוב על קביעה חמורה מזו כלפי ראש ממשלה שהביטחון הוא המותג הפוליטי המרכזי שלו.

ימין הוא השקפת עולם. אפשר לתמוך בארץ ישראל השלמה, להתנגד למדינה פלסטינית, להעדיף שימוש בכוח צבאי, לתמוך בכלכלה חופשית ולהדגיש לאומיות, משילות וריבונות. נפתלי בנט, למשל, הוא איש ימין מובהק. אינני מתכוון להצביע לו, אבל אני מבין את תפיסת עולמו ויכול להתווכח איתה. נאמנות לנתניהו, לעומת זאת, היא דבר אחר.

ראו מה קרה למוסדות שהימין אמור היה להעמיד בראש מעייניו. במשך שנים היה הימין מזוהה עם חיזוק צה״ל, כיבוד מפקדיו וטיפוח האמון בו. והנה דווקא בשעת מלחמה הפכו הרמטכ״ל, דובר צה״ל וקצינים בכירים למטרות להתקפות חוזרות ונשנות מצד חברי כנסת מהליכוד ואנשי תקשורת המזוהים עם נתניהו.

ביקורת עניינית על רמטכ״ל, ראש שב״כ, יועצת משפטית או שופט היא חיונית בדמוקרטיה. השאלה היא מדוע כולם נבחנים יותר ויותר באמצעות מבחן אחד בלבד: האם הם נאמנים לנתניהו, עומדים לצידו או ניצבים מולו. כאן מתגלה הפרדוקס. בשם המדינה החזקה מחלישים את מוסדותיה.

מדינה חזקה אינה נמדדת בעוצמתו של מנהיג יחיד חזק, עוצמתה נגזרת מכך שהצבא, ארגוני הביטחון, מערכת המשפט, השירות הציבורי ומנגנוני קבלת ההחלטות חזקים ועצמאים דיים כדי לעמוד גם מול ראש הממשלה. זהו ההבדל בין מדינת חוק מתוקנת לבין חצר מלכות.

מדוע, אם כן, הנאמנות לנתניהו נותרת חזקה כל כך? התשובה לכך מחייבת מעבר מאידיאולוגיה לחברה. עבור חלק ניכר מתומכיו, ובפרט בקרב בני עדות המזרח, נתניהו איננו רק ראש ממשלה. הוא נעשה סמל במאבק על כבוד, הכרה ומקום בחברה הישראלית. החברה הישראלית השתנתה מאוד מאז ימי המעברות, הפנקס האדום והאליטות הישנות, אבל זיכרון ההדרה אינו נעלם ברגע שהמציאות משתנה. ״כשאני חושב על החלפת נתניהו״, אמר לי השבוע חבר משכיל ורב-פעלים, ״הפנקס האדום קופץ לנגד עיניי״.

נתניהו הבין זאת היטב. הוא השכיל לשכנע רבים שהמאבק נגדו אינו אלא ניסיון של האליטה הישנה המבקשת להשיב לעצמה את המדינה. כך הפכה כל ביקורת לגיטימית עליו לביקורת על תומכיו, וכל כתב אישום נגדו – להתנשאות כלפיהם.

וזו הטרגדיה. מתוך הרצון להגן על המקום והמעמד שרכשו במדינה, אנשים תומכים במנהיג המחליש את מוסדותיה. מתוך שאיפה שתהיה מדינה חזקה, הם מקבלים מציאות פוליטית שבה הצבא, השב״כ, מערכת המשפט ושומרי הסף מותקפים כאשר הם עומדים בדרכו, ומשום כך מוחלשים.

אינני מבקש מתומכי נתניהו לעבור שמאלה. הישארו ימנים. אבל אל תבלבלו בין ימין לבין נאמנות לאדם. נתניהו הצליח לגרום לרבים להאמין שהגנה עליו והגנה על מדינת ישראל הן אותו הדבר – הן לא.