מבחן המנהיגות

וורן הרדינג, שנבחר לנשיאות ארה"ב ב-1920, מדורג על ידי היסטוריונים כנשיא הגרוע ביותר בתולדות ארה"ב. אברהם לינקולן נבחר בקושי רב, ואחרי שנרצח נשכח למשך עשרות שנים; כיום הוא נחשב לגדול הנשיאים שהיו לארה"ב. הארי טרומן, שנחשב היום לאחד מחמשת הנשיאים הגדולים של ארה"ב, כלל לא הגיע לתפקיד בעקבות בחירות, אלא מונה לנשיא משום שהיה סגנו של רוזוולט, שמת באופן פתאומי. מעטים חשבו אז שהאיש האפור טרומן יצליח לשרוד בזירה הפוליטית.

הדוגמאות האלה, ויש רבות נוספות כמותן, מלמדות עד כמה אנחנו עלולים לטעות בדרך שבה אנחנו מעבדים מידע כשאנחנו בוחרים מנהיגים. הנה שלוש מההטיות החשובות שכדאי לחשוב עליהן לפני שאנחנו מצביעים:

הראשונה, הבלבול בין היכולת להיבחר כמנהיג לבין היכולת להנהיג בפועל. הנשיא הרדינג היה יפה תואר וכריזמטי ואישיותו כבשה את הבוחרים במסע בחירות. בפועל, הוא היה מנהיג כושל. הנשיא טרומן, לעומת זאת, היה אדם לא מרשים ונתפס כמי שסיכוייו להיבחר, בהשוואה להרדיִנג, נמוכים. אבל בפועל הוא ידע לקבל החלטות אמיצות, ובהן כמה מההחלטות הדרמטיות ביותר שקיבל מנהיג אי פעם. בין היתר, הוא קיבל החלטה שאף אדם לא קיבל לפניו או אחריו – להשתמש בפצצת אטום.

ההטיה השנייה היא משקל היתר שניתן להופעתו החיצונית של המנהיג, לרהיטות שלו ולהתנהגותו מול המצלמות. זוהי תופעה מוכרת, שאינה ייחודית לבחירת מנהיגים פוליטיים. היא חלק מהטיה פסיכולוגית כללית המכונה "טעות הייחוס הבסיסית".

הרעיון פשוט: אנחנו נוטים לייחס משקל גדול מדי לאדם שנמצא מולנו, ומשקל קטן מדי לנסיבות שבהן הוא פועל. כך, למשל, כאשר אנשים מתבקשים להסביר מדוע נהג נוסע במהירות מופרזת, רובם המוחלט ייחסו את הנהיגה הפרועה ל"אישיות המטורפת" של הנהג. מעטים יחשבו על האפשרות שמדובר במצב חירום קיצוני.

כך קורה גם בפוליטיקה. אנשים ייחסו משקל גדול מאוד, כמעט בלעדי, לגורבצ'וב במהפכה שהתרחשה בברית המועצות. משקל קטן בהרבה ניתן לתהליכים כמו דעיכתה של כלכלת ברית המועצות – תהליך שהיה קריטי להבנה שהשיטה עצמה אינה עובדת.

ההטיות האלה בולטות מאוד גם במערכות בחירות בעולם המערבי. אנשים ממעטים לנתח תהליכים חברתיים, כלכליים או גיאופוליטיים כשהם באים להצביע. רוב הציבור אינו מצביע לפי מצעים ענייניים, וחלק מהמפלגות אפילו אינו טורח לנסח ולהפיץ כאלה. במקום זאת, הבחירה היא למעשה במנהיג שעומד בראש המפלגה. זהו ביטוי ברור ל"טעות הייחוס הבסיסית".

ההטיה השלישית, המכונה במחקרים רבים "הטיית האישוש", היא הנטייה להיחשף ולהקשיב למידע שאנחנו כבר מסכימים איתו, שמחזק עמדות ותחושות שכבר קיימות אצלנו. אפשר להניח שקוראי "הארץ" לא יקראו "מקור ראשון". רב לא יקשיב לדיון שמטיל ספק באלוהות, ואתאיסט לא יקשיב לדרשה של רב.

התוצאה ברורה: אנחנו נחשפים באופן סלקטיבי לעובדות, פחות בוחנים את העמדות שלנו באופן ביקורתי, ובסופו של דבר רואים סוגיות מורכבות בצורה מוטה ופשוטה מדי.

אם כן, איך ניתן לצמצם את השפעתן של ההטיות האלה? אפשר לאמץ שלושה כללי חשיבה שיכולים לעזור לנו להתמודד איתן:

ראשית, לזכור שאנחנו נותנים למנהיג משקל גדול מדי ולנסיבות משקל קטן מדי. הבריטים, למשל, לא בחרו בצ'רצ'יל, אף שהיה מנהיגם הנערץ, בבחירות שנערכו בתום מלחמת העולם השנייה ב-1945. כאשר נשאלו מדוע, הם השיבו: "צ'רצ'יל הוא מנהיג מלחמה. אנחנו צריכים מנהיג שישקם את הכלכלה". ואכן, נבחר קלמנט אטלי, שהיה במובנים רבים ההפך מצ'רצ'יל הכריזמטי והרָהוט. הבריטים, אולי בגלל מסורת דמוקרטית ארוכת שנים, ידעו להבחין בין אישיותו הכריזמטית של המנהיג לבין הנסיבות שדורשות סוג אחר של מנהיגות. היכולת לעשות את ההבחנה הזאת היא מרכזית כשאנחנו בוחרים מנהיגים.

שנית, לבחון היטב את ה"כוורת" של המנהיג. האנשים שנמצאים סביב המנהיג הם חלק חשוב מאוד מהיכולת שלו להשפיע ולהנהיג. מנהיגים גדולים ידעו לבחור ולהפעיל אנשים מוכשרים. הדבר דרש מהם גם תובנה וגם "חוזק אגו" – במונחים של פסיכולוגים. כלומר, ההכרה בכך שהצלחה של האנשים הכפופים לו אינה מאיימת על מעמדו, אלא מחזקת ומאדירה אותו. לינקולן, למשל, השכיל לאסוף סביבו קבוצת אנשים מוכשרים ולמנותם לתפקידי מפתח – כמו שרי החוץ והמלחמה – אף שחלקם היו יריביו הפוליטיים, וחלקם היו ידועים כאנשים שאוהבים לריב וליצור מחלוקות.

לכן, היכולת של מנהיג לבחור ולנהל צוות של אנשים מוכשרים היא שיקול חשוב מאוד בבחירות. זהו משתנה שקל יותר לבחון מאשר דבר חמקמק כמו "כריזמה" – תכונה שלעיתים נעלמת ברגע, כפי שקרה לבעל הכריזמה הגדול ביותר בשנות ה-60, משה דיין, אחרי מלחמת יום הכיפורים.

ושלישית, לצמצם את "הטיית האישוש". כדי לעשות זאת, על הציבור לדרוש מהמנהיגים להציג מידע ממשי ולא להסתפק בהצהרות כוונה או במצעים קלישאתיים.

אחת הדוגמאות הפשוטות לכך היא תקציב, שכן ידוע שתקציב מבטא מדיניות וסדרי עדיפויות. הצגת שיקולים לתכנון תקציבי ברמה של הוצאות ומקורות הוצאה מחייבת את המנהיגים להיות ענייניים ומעשיים יותר. וכך גם בתחומי החינוך, התחבורה, הבריאות וכן הלאה. דרישה לניסוח קווי מתאר המהווים בסיס לתוכניות פעולה הופכת את הדיון הפוליטי המעורפל לעיתים לתוצאות ונתונים שניתן לבדוק: אפשר לעקוב ולבחון האם ההבטחות אכן קוימו; ואפשר לצמצם את מקומה של "פוליטיקת הזהויות", שהיא מקור מרכזי ל"הטיית האישוש" במערכות בחירות.

אימוץ שיטתי של כללי החשיבה האלה על ידי הציבור יכול להפוך את בחירת המנהיגים מתהליך מוטה רגשית להחלטה הרבה יותר מושכלת ועניינית.