נאמנות למנהיג או נאמנות לרעיון?

בפוליטיקה הישראלית התפתחה בשנים האחרונות מסורת חדשה: "הכתרת המשיח התורן". אחת לכמה חודשים מופיע מועמד חדש, הסקרים מחייכים אליו, והציבור ממהר להשתכנע: "הנה! זה האיש שיצליח להביא את השינוי!" אלא שלאחר זמן קצר הציבור כבר נושא עיניו למשיח הבא. כך ראינו את גנץ, אחריו לפיד, בהמשך בנט, וכעת – לפי הסקרים – איזנקוט. השמות אומנם מתחלפים, אבל התופעה נשארת. כיצד ניתן להסביר אותה?

אחד ההסברים המרכזיים טמון בסיסמה שהפכה עבור רבים לעיקרון המארגן של מחנה השינוי: "רק לא ביבי". זו אינה בהכרח תפיסת עולם חיובית, אלא הגדרה של מה לא רוצים יותר מאשר של מה כן רוצים. אם נרשה לעצמנו אנלוגיה אינטלקטואלית לרעיונותיו של ישעיה ברלין, אפשר לומר שמדובר בפוליטיקה בעלת אופי של "חופש שלילי": היא מתחילה מהשאלה ממה רוצים להשתחרר, ופחות מהשאלה איזו מציאות חדשה מבקשים לבנות. לכן, השאלה המרכזית אינה "מי המנהיג הטוב ביותר?", אלא "מי נראה כרגע כבעל הסיכוי הטוב ביותר להחליף את נתניהו?".

אנתוני דאונס היה כנראה מפרש זאת כהתנהגות רציונלית של הבוחר: אם המטרה היא להחליף את השלטון, התמיכה תזרום למועמד בעל הסיכוי הגבוה ביותר לנצח. נדמה שגם מקיאוולי היה מחייך למראה הסקרים. בפוליטיקה, לא די להיות חזק; צריך גם להיראות כזה. במובן הזה, הסקרים אינם רק משקפים את המציאות – לעיתים הם גם מעצבים אותה. אפשר לדמות זאת לשימוש באפליקציית ניווט: אף אחד לא מתאהב במסלול; ברגע שהאפליקציה מודיעה: "נמצא מסלול מהיר יותר", פשוט בוחרים "חשב מסלול מחדש".

את התמונה משלימים מקס ובר וגוסטב לה בון. ובר מזכיר לנו שכריזמה היא מערכת יחסים דינמית בין המנהיג לציבור, ולכן היא יכולה להופיע – וגם להיעלם – במהירות. לה בון מוסיף שההמון נמשך לסמלים של תקווה. כשהתקווה במנהיג אחד נשחקת, היא אינה נעלמת; היא פשוט מחפשת כתובת חדשה. אולי לכן נדמה שלפעמים לא רק מועמד מחליף מועמד, אלא מחנה שלם נע יחד כגוש אחד בעקבות הדימוי המשתנה.

ההסבר לתופעה זו לא יהיה שלם בלי אלברט הירשמן. הבחנתו בין נאמנות לנטישה מסייעת להבין את ההבדל בין שני המחנות. למרות משברים פוליטיים, משפטיים וביטחוניים, חלק גדול ממצביעי נתניהו ממשיך לראות בו את מנהיגו הבלתי מעורער – זוהי רמת נאמנות גבוהה במיוחד. לעומת זאת, במחנה "רק לא ביבי" הנאמנות מופנית לעיתים יותר למטרה מאשר לאדם. לכן, כשהסקרים מצביעים על מועמד חדש כבעל סיכוי טוב יותר, המעבר אליו מהיר יחסית.

אפשר אפילו לומר שההבדל בין שני המחנות אינו רק אידיאולוגי, אלא גם פסיכולוגי: במחנה אחד הנאמנות נתונה למנהיג שמייצג את הרעיון; במחנה השני הנאמנות היא לרעיון שמחפש בכל פעם מנהיג חדש שישרת אותו.

כך, במחנה כזה הסקרים כבר לא רק בודקים מי יהיה המנהיג הבא – הם בעיקר מודיעים למנהיג הנוכחי כמה זמן נשאר לו להיות "הבא". ואולי זו הסיבה לכך שבמחנה "רק לא ביבי" לא מחפשים מנהיג לכל החיים, אלא מחפשים מנהיג עד הסקר הבא.

עם זאת, לפני שממהרים להכתיר את המשיח התורן הבא, כדאי לזכור שגם הסקרים כבר הוכיחו לא פעם שהם יודעים לטעות. אחרי הכול, סקרים הם כלי מחקר – לא כדור בדולח.