עוד לא ניצחנו, וכבר חילקנו את עור הדוב

בחלקים נרחבים של מחנה האופוזיציה שוררת תחושה שהבחירות כבר הוכרעו. נתניהו בדרכו החוצה, הממשלה הבאה כבר רשומה על שמנו, וכל שנותר הוא לחלק את התיקים, לנסח את תוכנית השיקום ולהתווכח מי יוביל את יחסי החוץ והביטחון מול הפלסטינים, מול מדינות האזור, מול אירופה ומול ארצות הברית. אלא שהמרחק בין תקווה מוצדקת לוודאות פוליטית הוא קצר, מסוכן ומוכר היטב. בישראל, שבה בחירות אינן מוכרעות בקלפי בלבד, אלא גם במלאכת החיבורים שלאחריהן, חלוקת עור הדוב לפני שניצוד עלולה להסתיים בעוד כהונה של מי שכבר הוספד.

הנתונים הקיימים אינם מצדיקים שאננות. אף שסקרים מן השבועות האחרונים מציבים את מפלגתו של גדי איזנקוט בצמרת – ולעיתים לפני הליכוד – הם גם מראים ששום גוש אינו מחזיק ברוב ברור של 61 חברי כנסת. הסקרים הם תמונת מצב רגעית, לא תוצאת אמת. במערכת מפוצלת, די בשינוי קטן בשיעור ההצבעה או בנפילתה של מפלגה אל מתחת לאחוז החסימה כדי להפוך את הקערה על פיה.

לכן, ראוי יותר לדבר כעת על תרחישים, ולא על ממשלה דמיונית אחת הממתינה לנו מעבר לפינה. השאלה הראשונה היא מי תהיה המפלגה הגדולה במחנה המתנגד לנתניהו: מפלגתו של איזנקוט או התנועה שבראשה עומד נפתלי בנט. אין זו רק תחרות על יוקרה. לזהות המפלגה המובילה תהיה השפעה מכרעת על קווי היסוד, על חלוקת התפקידים ועל מרחב האפשרויות הקואליציוניות.

לבנט, בשל מיקומו הפוליטי בימין, עשויה להיפתח דרך לשותפות עם גורמי ימין שיתקשו לשבת בממשלה בראשות איזנקוט. מנגד, לאיזנקוט עשויה להיות יכולת רחבה יותר לאחד את מפלגות המרכז ולכונן ממשלה שתציג שינוי חד יותר בשאלות הממלכתיות והדמוקרטיות. אלו אינן שתי גרסאות של אותה ממשלה, אלא שתי ממשלות אפשריות, בעלות בסיס פוליטי שונה, שותפים אחרים ומדיניות שונה.

השאלה השנייה נוגעת לגורלן של המפלגות הערביות. המשא ומתן ביניהן נע בין ניסיון להקים מסגרת משותפת של ארבע המפלגות לבין אפשרות של איחוד חלקי בלי רע"ם. ההבדל עשוי להיות דרמטי: איחוד כולל עשוי להעלות את שיעור ההצבעה ולצמצם אובדן קולות, אך הוא אינו מבטיח שמפלגות האופוזיציה הציוניות יסכימו להישען עליו. ללא הכרעה בשאלה הזאת, אין בסיס רציני לחישובי הגושים.

מעבר לכך, גם תוצאות הבחירות עצמן אינן רק פונקציה של הסקרים הנוכחיים. שיעורי ההצבעה בחברה הערבית, מעבר קולות בתוך גוש הימין, הצלחתן של מפלגות קטנות לעבור את אחוז החסימה ואירוע ביטחוני סמוך לבחירות – יכולים לשנות את המאזן. במילים אחרות, המחנה המבקש להחליף את נתניהו עדיין אינו יודע מי יעמוד בראשו, ואף לא אילו שותפים יהיו זמינים לו ביום שאחרי.

לכך מצטרפת הזירה האזורית. תוצאות המלחמה עם חמאס, מצב הלחימה בלבנון והעימות עם איראן ישפיעו על דעת הקהל, על סדר היום ועל מרחב הפעולה של הממשלה הבאה. נכון ליולי 2026, שלוש החזיתות הללו עדיין אינן יציבות: בעזה טרם הושגה הסדרה מדינית בת-קיימא; בלבנון נמשכים החיכוכים למרות ניסיונות ההסדרה; והעימות עם איראן מוסיף להשתנות ולהתרחב. הניסיון לגבש כבר עכשיו מדיניות חוץ וביטחון סופית מתעלם מן האפשרות שהמציאות שעימה תתמודד הממשלה הבאה תהיה שונה לחלוטין מזו המוכרת כיום.

גם הזירה האמריקאית היא משתנה פתוח. הבחירות בישראל נקבעו ל־27 באוקטובר 2026, ימים ספורים בלבד לפני בחירות האמצע בארצות הברית ב־3 בנובמבר. תוצאותיהן עשויות לשנות את מאזן הכוחות בקונגרס, לצמצם או להרחיב את חופש הפעולה של הנשיא, ולשנות את מידת הלחץ שיופעל על ישראל בזירה הפלסטינית והאזורית.

ולבסוף, גם בצד הפלסטיני צפויות תמורות: הבחירות למועצה המחוקקת נקבעו ל־28 בנובמבר 2026, והבחירות לנשיאות מתוכננות לרבעון הראשון של 2027. זהות ההנהגה שתיבחר, מידת הלגיטימציה שלה והיחסים בינה לבין חמאס ישפיעו ישירות על יכולתה של ממשלה ישראלית חדשה לקדם מהלך מדיני. בשלב זה אין לדעת אם הבחירות אכן יתקיימו בכל השטחים, מי ישתתף בהן ואיזו מערכת פוליטית תצמח מהן.

האופוזיציה אינה צריכה לוותר על התקווה לניצחון, אך היא צריכה לוותר על האשליה שיש רק דרך אחת מן הקלפי אל הממשלה. במקום לחלק תיקים ולפזר הבטחות מוחלטות, עליה להכין כמה תוכניות מגירה: לתרחיש של ממשלה בראשות איזנקוט ולתרחיש של ממשלה בראשות בנט; לרשימה ערבית מאוחדת או מפוצלת; לרוב יציב או לקואליציה צרה; להסדרה אזורית או להסלמה נוספת; לממשל אמריקאי מחוזק או מוגבל; ולהנהגה פלסטינית חדשה או למערכת שתיכשל שוב לחדש את עצמה.

ממשלה אחראית אינה נשענת על נבואה אחת, אלא על היכולת לפעול בתבונה בכמה מציאויות אפשריות. זה אולי פחות מסעיר מחלוקת תיקים ותוכניות למאה הימים הראשונים, אבל המציאות, בחוצפתה הרגילה, אינה מתחייבת לפעול לפי התרחיש שנוח לנו.