הרהוריו של הומלס פוליטי

זה כשנתיים הרשתות החברתיות גועשות, ובצדק רב. המצב החברתי, הביטחוני, הכלכלי והפוליטי במדינה שלנו מדרדר אותנו מדחי אל דחי ופורם את הרקמה החברתית לגזרים. אולי זו גם הסיבה, או אחת הסיבות, שאויבנו זיהו הזדמנות פז מבחינתם ופתחו נגדנו במערכות צבאיות שבהן אנחנו שקועים עד צוואר. מאז חודש אוקטובר 2023 אנו נתונים במלחמה הנוראית והארוכה ביותר בתולדות המדינה מאז מלחמת השחרור.

בעיצומם של הימים הללו הפוליטיקאים עסוקים בלהאשים אלה את אלה במצב הכאוטי שאליו הגענו. ככל שיום הבוחר הולך ומתקרב, המאבק בין הפוליטיקאים והתסיסה בעם הולכים ומתעצמים, והדבר גורר את השיח ברשתות החברתיות למחוזות קיצוניים שבהם כל צד זורק לחלל האוויר אינספור אפשרויות לשיפור המצב הפוליטי במדינה. מרוב מנהרות, תרתי משמע, אנחנו עדיין לא רואים את האור שבקצה המנהרה הלאומית שלנו.

נקעה נפשם של רבים מחבריי הטובים, ויש ביניהם מי שמנסים ליצור סוג של פתרון למהומה בלי לטבול את ידיהם בבוץ הפוליטי. לאחרונה הם הציעו להוביל מהלך של שכנוע, או לחץ ציבורי, על גוש האופוזיציה במטרה להעיר אותו ולהאיר לו את הדרך לשינוי המצב הפוליטי הרעוע במדינה. עיקר הרעיון הוא לגרום לראשי הגוש להתגבש ולהחליט כאן ועכשיו מי יוביל את האופוזיציה בבחירות הקרבות.

הסכמתי לקבל מידע על התארגנות זו, אבל לעניות דעתי, אף שזה נשמע לכאורה אפוליטי, המהלך הזה מריח כמו פעילות פוליטית גרידא. שכן מצד אחד מבקשים לסייע לגוש האופוזיציה להתיישר ולהתלכד, ומצד שני, כוונת המכוון היא שהגיבוש הזה יוביל להחלפת הגוש המכהן.

ואני שואל את עצמי היום, כפי ששאלתי לפני כחמישים שנים: "למה לי פוליטיקה עכשיו?". כבר מגיל שלוש עשרה התרוצצתי בין בתי האבן הוותיקים בדימונה ושכנעתי אנשים דתיים, בסגנון המפד"ל של פעם, כולל את הוריי ז"ל, להצביע למפלגת מפ"ם ההיסטורית – מפלגה שאליה אני מתגעגע עד היום.

מאז שהשתחררתי משירות סדיר נפתחו בפניי הדלתות לפעילות פוליטית, תחילה כאחד משני נציגי מפ"ם במועצת הפועלים, ולימים פנה אליי מר ג' עליו השלום, שהיה מזכיר מפלגת העבודה במחוז הדרום וקולגה שלי, והפציר בי להחליפו בתפקיד. תחילה השבתי בשלילה שכן הייתי עובד ציבור, אבל הלחץ עליי הלך וגבר, בין היתר מצידו של ח"כ מסוים ז"ל ממפלגת העבודה שסייעתי לו בהתנדבות בעבודת הכנסת. לצערי, בסופו של דבר הסכמתי להתמודד. עד ערב הבחירות הייתי מתמודד יחיד, אלא שאז ח"כ פ' מטעם הליכוד, שערק למערך בעקבות "התרגיל המסריח", הריץ מולי את מ"ז. סופו של דבר, הנציג שלי בוועדת הבחירות, שכיהן כיו"ר הוועדה, הודיע לי שיש שוויון מוחלט ביני לבין מ"ז, אבל ג' השאיר מעטפה סגורה משום ששהה בחו"ל. נציג הוועדה שאל האם אני מסכים לפתוח אותה, והשבתי לו חד-משמעית: "אם זה ג' – תפתח!". המעטפה נפתחה ומ"ז נבחר. מאז אותו רגע איבדתי כל אמון במערכת הפוליטית הנגועה, וזה שנים שאני מדיר את רגליי מכל פעילות או מפגש שנודף מהם ריח פוליטי. היום אני מגדיר את עצמי כהומלס פוליטי, שמח בחלקי ומביע את דעתי רק בקלפי – בלי לצלם את עצמי עם פתק ההצבעה…

בעניין זה אני מפנה את הקוראים הנכבדים למאמר שפרסמתי כאן בספטמבר 2025, שכותרתו "רסיסי מפלגות וקצוות הזויים". כתבתי שם אז, והדברים נכונים גם היום: "ביובל השנים האחרון אנחנו חוזרים ומתעקשים להמשיך באותה שיטת ממשל פרלמנטרית קלוקלת למרות המצבים האבסורדיים הגוררים אותנו לתהומות ולקרע בעם המפולג להחריד. שלטון פרלמנטרי שמתבסס על רסיסי מפלגות וקצוות הזויים מימין ומשמאל הוא אסון לאומי. כי הקיצוניים הם אלה שמנהלים בפועל את המדינה בניגוד לרצון הבוחר הם מכופפים את ראש הממשלה שחושש לגורלו הפוליטי ונאלץ לרצות את צאן מרעיתו על מנת לשרוד. לכן חייב לבא שינוי יסודי משמעותי שתחילתו חוקה עכשיו!! והמשכו שינוי שיטת הממשל." ההתעקשות שלא לשנות את שיטת הממשל עלולה להביא עלינו את חורבן הבית השלישי. לצערי, זו לא סיסמת סרק זו עובדה, שכן בשנתיים האחרונות אנחנו עדים להתגברות ההגירה לאירופה, בעיקר בקרב הזוגות הצעירים. המגמה הזו בולטת במיוחד מאז שספרד ופורטוגל פתחו את שעריהן להחזרת היהודים העקורים שיש להם קשר לאבותינו שגורשו משם במסעות הצלב, והפכו את ההגירה מן הארץ לאופציה נגישה עבור מי שאיבדו את התקווה לשינוי מבני עמוק כאן בבית.