לפני מלחמת העולם הראשונה, מעצמות אירופה ניהלו מערכת מורכבת של בריתות סודיות, הבטחות הדדיות שקריות והתחייבויות כפולות. גם הסכם מינכן בשנת 1938, שהוצג כהסדר שיבטיח שלום באירופה, היה בפועל ניסיון לדחות עימות עם גרמניה הנאצית. השחקנים הדיפלומטיים ידעו שחלק מן ההצהרות אינן משקפות את המציאות, אך הם השתמשו בהן בתקווה לקנות זמן או למנוע הידרדרות מיידית למלחמה. ה"שקר הדיפלומטי" עדיין נשא עמו צל של מבוכה. הוא הוצנע, הוסבר, תורץ ולעיתים אף הוכחש.
היום השקר הוא לא רק בין מדינות אלא גם בין מנהיגים לבין החברות שהם מנהיגים. בישראל השקר הזה כולל הצהרות וטענות גורפות לא מבוססות עובדתית על קונספירציות של מערכת המשפט, של גורמי אכיפה ושל התקשורת, גם כאשר אין להן בסיס מוצק. ולא רק זה, ההפרכה של השקר כבר אינה יוצרת מבוכה.
ברוח הסוציולוגיה של אירווינג גופמן ניתן לומר שהשינוי בישראל הוא לא רק ריבוי שקרים, אלא היחלשות מנגנוני "שמירת הפנים" (Face-work). בעבר, כאשר פוליטיקאי נתפס בשקר, הוא היה במבוכה וניסה להציל את פניו באמצעות הסבר, התנצלות או הכחשה. כיום הצורך לשמור פנים נחלש, "השקר הפסיק להתבייש", והמבוכה, שהייתה אמורה להפעיל מנגנוני תיקון ציבוריים, מאבדת מכוחה. כל זה קורה לנוכח ביטויים שקריים כמו "נתניהו מעולם לא דיבר על ניצחון מוחלט", "אין רעב בעזה", "הכול בשליטה", "מערכת המשפט מבצעת הפיכה", "כל התקשורת מגויסת". התבטאויות אלו ממשיכות להתגלגל במרחב הציבורי גם כאשר המציאות, התיעוד או הנתונים מערערים עליהן ומאיימים להפוך אותן מייצוג של המציאות למציאות עצמה.
כאשר מנגנוני הסתרה אלה הופכים לכלי שלטוני, השאלה כבר אינה רק חברתית אלא פוליטית. לפי חנה ארנדט, השקר אינו סטייה שיש להסתיר, אלא כלי לגיוס פוליטי, מה שבישראל קיבל צורה של מכשיר ליצירת נאמנות מחנאית. מבחינת ארנדט, כאשר שלטון משנה שוב ושוב את הגדרת המציאות, הוא למעשה מזיז את גבול האמת עצמו. לישראלי המפוכח אין צורך להסביר מי מרוויח מהגבול שבין הנראה למוסתר.
עיתונות חופשית, מערכת משפט עצמאית ומוסדות ביקורת ממלאים תפקיד מרכזי בהגנה על מרחב האמת הציבורי. אולם גם כאן ניתן לראות בישראל תהליך של שחיקה. כאשר מנהיגים מציגים שוב ושוב את בתי המשפט כגורם פוליטי, את התקשורת כאויב ואת גורמי האכיפה כחלק ממזימה, הם מערערים את הלגיטימיות של מנגנוני הבקרה עצמם; הם מייצרים מציאות שבה כל פסיקה הופכת להטיה פוליטית וכל תחקיר עיתונאי לעמדה מחנאית (ל"פוזיציה").
התהליך הזה איננו ייחודי לישראל. דמוקרטיות אינן קורסות רק בגלל אויבים מבחוץ. בגרמניה של שנות ה-30 במאה הקודמת, שקרים שיטתיים על "אויבים מבית" סייעו לחיסול הדמוקרטיה; בארצות הברית לאחר בחירות 2020, הטענה המתמשכת שהבחירות נגנבו ערערה את האמון במוסדות המדינה; ובהונגריה, הצגת יריבים פוליטיים ועיתונאים כאויבי האומה סייעה לשחיקת מוסדות הביקורת ולריכוז הכוח בידי השלטון.
שלוש הדוגמאות שונות מאוד זו מזו, אך בכולן מופיע אותו מנגנון. לא השקר הבודד הוא שמערער את הדמוקרטיה, אלא שחיקת האמונה המשותפת שהמרחב הציבורי מחויב לאמת משותפת ולגורל זהה. בישראל, ראו את הרעיונות למבנה פדרטיבי שיכלול את פיצולה לקנטונים המתנהלים עצמאית וכלכלית. מה שנפגע בסופו של דבר הם לא רק יחסי החוץ של מדינות אלא גם יסודות האמון שעליהם נשענת החברה הדמוקרטית.
המושג "שקר" משמש כאן כמונח מטרייה לדיסאינפורמציה, קונספירציה, פייק ניוז ופוסט-אמת. כולם מבוססים על אי אמירת אמת, אולם השאלה הדמוקרטית החשובה איננה אם השקר קיים, אלא אם החברה עדיין מסוגלת להתבייש בו.






6 תגובות
מחשבה נכונה ומפחידה. אבל איך פותרים את הבעיה כאשר חלק ניכר מהאזרחים לא רק שמקבלים את השקים בסבלנות, חלקם הגדול אוהב את השקרים, אפילו אם הם יודעים שאלה שקרים
החילונים ובייחוד האתאיסטים אינם מאמינים בדת. כאשר אין הפרדת דת ממדינה אונסים אותם לחיות במה שהם רואים שזה אוסף שקרים בחסות המדינה.
ואני התחלתי והבושה אצלי גוברת ממה שמתרחש כאן
הנאום האחרון של ביבי רק שבר כל שיא בתחרות השקר
למה העם מוכן שירמו אותו ולא מגיב?
מה שיכול לאחד את העם זו הדת. האמונה שכוללת בתוכה ציווי מדבר שקר תרחק.