פיגוע הטרור הרצחני בעיתון הסאטירי הצרפתי "שארלי הבדו" גרם לזעזוע בעולם המערבי כולו, לא רק בצרפת. הפיגוע גרר ביטויי סולידריות עם העיתון, עם העם הצרפתי ההמום ועם כלל הציבור הדמוקרטי. הפיגוע עורר פרץ של גינויים והתבטאויות שלא נשמעו בפיגועים אחרים במערב. אחד ההסברים שניתנו להזדהות הגורפת הוא שהייתה כאן פגיעה בקודש הקודשים של העולם הדמוקרטי – חופש הביטוי.
ובכן, חופש הביטוי הוא אכן אחד מעמודי התווך הערכיים של הדמוקרטיה, אולם הוא בוודאי לא מקודש. לעתים הוא עלול להתנגש בערכים אחרים, למשל הזכות של אדם לשמור על שמו הטוב או נושאים הנוגעים לביטחון הציבור.
הפיגוע ב"שארלי הבדו" מעורר את הדיון בחופש הביטוי ובגבולותיו. הנושא עלה בארץ שוב בעקבות החלטת סטימצקי שלא להפיץ את הגיליון האחרון של העיתון בחנויות אלא רק באינטרנט. החלטה זו התקבלה לאחר איומים מרומזים כי תגובתם של המוסלמים הפגועים עלולה להיות בלתי צפויה.
מכאן עולות שתי שאלות. האחת, האם חופש הביטוי צריך להתכופף בפני איומים? והאחרת, האם פגיעה ברגשות דתיים (או אחרים) של ציבור גדול מצדיקה פגיעה בחופש הביטוי והטלת צנזורה? ואם שואלים זאת מהכיוון ההפוך – האם זלזול בקודשי דת כלשהי הוא במסגרת חופש הביטוי?
נראה שלשאלות אלה אנשים שונים יתנו תשובות שונות. לצערי הרב, במרבית המקרים התשובה תיגזר מזהות הנפגעים ולא מן העיקרון שבבסיס חופש הביטוי. זו כמובן צביעות! התייחסות תלוית נפגעים אינה קשורה לחופש הביטוי אלא ברצון לפגוע באוכלוסייה מסוימת.
יש לנו דוגמה אקטואלית. החלטת סטימצקי להתקפל בפני האיום המוסלמי, עוררה מיד את שר החוץ ליברמן. זו כמובן עמדתו כאשר הנפגעים (במירכאות או שלא במירכאות) הם ערבים או מוסלמים; כאשר הדעות מנוגדות לדעותיו ולתפיסת עולמו, תגובותיו שונות.
השאלה המעניינת היא אם יש הצדקה לפגוע ברגשותיהם של מאות מיליוני מאמינים (מוסלמים במקרה זה) כחלק מחופש הביטוי. התשובה המידית בישראל תהיה – חופש הביטוי וסאטירה הם חלק מרכזי בדמוקרטיה, גם במחיר פגיעה ברגשותיו של ציבור רחב. כל זה נכון ויפה, אבל האם אנחנו יכולים לטעון בלב שלם שכך נתייחס ונחשוב גם אם הנפגעים הם אנחנו, היהודים? האם הפגיעה ביהדות או ביהודים לא נתפסת בעינינו באופן אוטומטי כאנטישמיות? ראוי אולי להזכיר את הרעש הגדול שהתחולל בארץ כאשר, רחמנא ליצלן, פגעו בכבודו של הרב עובדיה יוסף.
לעניות דעתי, ראוי להגביל את חופש הביטוי בשני מקרים: פגיעה אישית באדם שאינו איש ציבור (במובן הרחב של המילה) או שלא במסגרת היותו איש ציבור, וביטויים שמשמעם הוא הסתה לפגיעה באנשים.
הסייג הראשון הוא פשוט ואין צורך להרחיב בנוגע אליו. הסייג השני יכול להיות בעייתי. הדוגמה הבולטת והמשמעותית ביותר בישראל היא ההתייחסות בדיעבד לאירועים שהתרחשו בשנה שקדמה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. במקרה זה אפשר לטעון כי ההשתלחות שלוחת הרסן בדמויות מפתח ממפלגת העבודה, ובראשן ראש הממשלה רבין, יכולה להתפרש כזו שאפשרה את הרצח – ולכן מדובר בביטויים שהייתה הצדקה לאסור ובכך להגביל את חופש הביטוי.
ההשתלחות הקיצונית יצרה דה-לגיטימציה ודמוניזציה של רבין (הולבש במדי אס אס או נראה כדמותו של ערפאת) ומצד שני יצרו לגיטימציה לפגיעה (דין רודף), עד שקם בן-בלייעל ועשה מעשה. לאחרונה התגלו שוב ביטויים כאלה של הסתה – שוב הולבשו דמויות ציבוריות במדי אס אס. ייתכן שראוי ואף צריך להגביל במקרים כאלה את חופש הביטוי. והרי הוא יכול להתפרש כחופש השיסוי, ולהוביל שוב אדם לבצע רצח פוליטי בישראל.
לדעתי, סאטירה דתית או פוליטית, המתפרשת כפגיעה ברגשות דתיים או באמונה פוליטית, היא לגיטימית במסגרת ההתנהלות הציבורית. אך חשוב שנזכור זאת גם כשפוגעים ברגשותינו ולא רק כשהאחר נפגע. חשוב גם שלא להיכנע לאיומים בשל הפגיעה, משום שזהו מדרון חלקלק שלא ברור לאן הוא מוביל – בוודאי לא למקום טוב.
לסיכום – חופש הביטוי הוא ערך מרכזי בדמוקרטיה שלנו, אך אינו מקודש ואינו ערך מוחלט. הכלל צריך להיות פגיעה בחופש הביטוי רק כאשר יש חשש אמתי לפגיעה בבני אדם.
3 תגובות
החוק צריך לבטא את המותר ואת המגבלות
למאמרך המעניין אבקש לשאול: חופש הביטוי, הוא ללא ספק עמוד מרכזי בדמוקרטיה, ואולם – מה דעתך לגבי מי שבוחר להשתלח באופן גורף בציבור מסוים, כאשר המטרה היא הכפשה בלבד, או הבעת כעס בלבד? אתה מציין שחופש הביטוי צריך להיות מוגבל במקרה של פגיעה אישית באדם שאינו דמות ציבורית, או במקרה של ביטויים המרמזים חלילה על אלימות. אני מאמינה שחופש ביטוי ברמה של ביקורת, אם היא נאמרת בשפה ראויה, הוא אפילו מבורך. אולם מה לגבי מקרה שבו חופש הביטוי מהווה כלי להטחת עלבון באחר, מבלי שיוסיף דבר לאיש?
חופש הביטוי הוא ערך חשוב אך בוודאי לא מוחלט. העיקרון צריך להיות שהגבלת חופש הביטוי צריכה להתקיים רק במקרים המעטים של חשש לפגיעה מהותית באדם או באנשים. במקרים של עלבונות או הכפשות יש כלים משפטיים להתמודדות – לשון הרע וכד'. הבעיה היא תמיד מי קובע את הסטנדרטים לראוי ולא ראוי. זה תמיד תלוי תרבות או קבוצה. למשל: בישראל מקובל לדבר בחופשיות רבה יותר עד כדי כך שבתרבויות אחרות זה נתפס בעייתי ולא ראוי, אגרסיבי, גס וכו' וכו. לכן יש להיזהר במניעת חופש הביטוי גם אם לפעמים ברור שישנה פגיעה ברגשות אחרים.