נכנסים ראש בראש

החילוניות מול הסגידה לרבנים
צילום: Cristian V

האמנו שאנו מקימים מדינה וחברה שמכניסות לסיר נחושת ענק את כל רצונותינו, אמונותינו והמסורות שבהן דגלנו, וטוחנות אותן עד דק עד שנוצר הישראלי החדש. ובכן בפועל, אין ישראלי חדש שמשיל מעצמו את משא ההיסטוריה. עדות צפון אפריקה חוגגות את המימונה ועדות כורדיסטן את הסהרנה. כל עדה מנסה לשחזר ולשמר את מסורתה. זה טוב ונכון אבל זה איננו  כור ההיתוך המיוחל.

 אולם השסע בחברה איננו עדתי ואיננו רק חברתי-כלכלי. אכן, היו מחאות חברתיות עקב הגדלת הפערים בחברה ויהיו מחאות נוספות. אבל הפילוג האמתי בישראל שונה, והוא איננו ניתן לגישור אלא בהסכמים קואליציוניים אמורפיים שמחזיקים מעמד עד שמרחב האינטרסים משתנה. הפילוג מכונה בשמות משמות שונים; אם נשאל את דוברי החילוניות המובהקת הם יאמרו שהשסע הוא בין החילוני הסבור שמקור הסמכות הוא באדם הבודד, לבין הסוגדים לריבונים – בין אם זה ריבונו של עולם ובין אם אלה הרבנים, האדמו"רים או הבבא סאלים למיניהם – שממדרים את יכולת החלטתו של היחיד. אם נשאל את אנשי חצרו של הרב אוירבך מירושלים הם יאמרו שהקונפליקט הוא בין שומרי הגחלת היהודית לבין הבועטים בה ברגל גסה. אם נשאל את המתנחל ביצהר הוא יגרוס כי הקרע הוא בין המאמינים בארץ ישראל השלמה ובהחזרת מלכות דוד לקדמותה, לבין חסרי הערכים, חסידי העכשיו שפונים עורף לכל ערך יהודי. מכאן שהפרשנות היא עניין מגזרי, אבל כולם מודעים לתהום הפרושה בין התרבויות.

 אפשר לחלק את הציבור בארץ לארבעה חלקים: חילוניים, מסורתיים, דתיים לאומיים וחרדים. המסורתיים קרובים באורח חייהם לחילונים, אבל הם מביאים עמם גרסא דינקותא מבית אבא. בין הדתיים הלאומיים לבין החרדים הפער ניכר; הדתיים הלאומיים מפרשים את רצון האל ומכאן קנאותם בעניין ההתיישבות בארץ כולה .החרדים מחכים למעשי האל, אינם פולשים לשטחו ואינם מוכנים לפרשו, ומכאן זיקתם להלכה המחמירה ככתבה.

 היכן אם כן הקרע מתמקד? להבנתי, בין מי שרוצים לראות את ישראל כחלק ממרקם גלובלי, המאמינים שהמודרניזם מצדיע לחילוניות אבל לא בז למסורת, לבין הסוגדים לעולם הרבני,  אותם החפצים בייחוד ישראל בנוסח "עם לבדד ישכון". שתי הקבוצות הללו מפתחות תרבות וחינוך שונים בתכלית ואינן מוכנות להתפשר על אורח חייהן. יש מי שסבורים כי העובדה שהמחנה הדתי-חרדי מתרבה במהירות מפחיתה מסיכויי המאבק מולו. אין להקל ראש בנימוק זה, אך עם זאת כוח החדירה של הטכנולוגיה, האינטרנט ופייסבוק ישפיע בסופו של דבר גם על מחנה זה, ויעלה בקרב הנמנים עמו ספקות קשים ומהותיים שעשויים לרופף את הזיקה לסמכות, שכיום אין עליה עוררין.

 המאבק ראש בראש עדיין בחיתוליו. הוא ילך ויגבר, כי הוויכוח הוא הרי על מהותה של המדינה ועל תפקידו של היחיד במסגרתה. הפערים גדולים אפילו מכדי שהמילה "ציונות"  תגשר ביניהם, שהרי אם ברוך מרזל נחשב ציוני אז אני אינני כזה.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של אורית

שינון ולא יותר

הערכת הלמידה בישיבות על פי הטקסונומיה של בלום

תמונה של יגאל

חרקירי מודרני

הדרגים הפוליטי והביטחוני חייבים לקחת אחריות אמיתית

דילוג לתוכן