יש תקווה

על פוליטיקה ומנהיגות, ועל כריזמה
יצחק הרצוג en.wikipedia.org

עכשיו זה זמן פוליטיקה.

הבחירות בפתח, שוב. ושוב ניתנת לנו, האזרחים, הזדמנות להשפיע על התשובה לשאלה "איך ייראו חיינו כאן בשנים הקרובות? איך ייראה 'פרצופה של המדינה'?". כידוע, דמוקרטיה פירושה שלטון העם; המשמעות המיידית היא שלכל אזרח במדינה יש זכות ויכולת להשפיע על המדיניות הציבורית באופן חוקי וממוסד, ובחירות הן הזדמנות כזאת. לא תמיד אנחנו ערים לכוח העצום המצוי בידינו, אף שב-15 השנים האחרונות גרמו אזרחי מדינת ישראל להדחת שני ראשי ממשלה (נתניהו וברק). חשוב להזכיר זאת לעצמנו, במיוחד לפסימיים שבינינו, שבטוחים שמה שהיה הוא שיהיה ואין בכוחנו לשנות את המציאות.

התמונה המסתמנת הפעם, יותר מבעבר כך נראה, היא כי אלה יהיו בחירות של גושים; קרוב לוודאי שהסיבה הראשונה לכך היא העלאת אחוז החסימה, ונוסףלכך אין ספק שלפוליטיקאים ברורה החשיבות הקריטית של קבלת ההזדמנות הראשונה מהנשיא להרכיב את הממשלה, ולשם כך צריך גוש גדול שימליץ. שני גושים מעניינים נמצאים סביב המרכז: ימין-מרכז (ליברמן, לפיד, כחלון) ושמאל-מרכז (העבודה, התנועה, קדימה ומרצ). קואליציית מרכז ביניהם יכולה להביא להם את ראשות הממשלה, בסיוע חלק מהגוש הדתי. גושים נוספים הם גוש הימין הקיצוני (הליכוד שהולך ומקצין עם עליית כוחם של פייגלין, דנון ותומכיהם, והבית היהודי-האיחוד הלאומי), שמוביל את הממשלה בשש השנים האחרונות, והגוש הדתי (ש"ס על שני פלגיה ויהדות התורה), שיכול להצטרף לכל ממשלה שתיענה לדרישותיו, אך נראה שעל פניו יעדיף את גוש הימין. לעומת זאת, למפלגות הערביות, שאולי תהפוכנה למפלגה אחת בעקבות העלאת אחוז החסימה, יהיה קל יותר לתמוך בגוש המרכז גם אם לא יהיו חלק מקואליציה זו.

ההליכה המשותפת שהתגבשה לאחרונה של ציפי לבני ו'התנועה' שלה עם 'העבודה' של הרצוג, יש בה תקווה, תקווה כי ניתן להתגבר על משקעי עבר ועל יריבויות בין ההורים המייסדים, ובעיקר תקווה לרבים מאזרחי המדינה שמחפשים שילוב בין מחויבות סוציאלית למחויבות להשגת הסדר בינינו לבין הפלסטינים. מפלגת העבודה המתחדשת מביאה איתה מִשנה חברתית מבוססת וחשובה לחברה הישראלית וציבור מצביעים שהוא שילוב של ותיקים וצעירים, בוגרי תנועת המחאה החברתית ואנשי ההתיישבות העובדת. לבני מביאה איתה את החתירה הנמשכת להשגת הסכם עם הפלסטינים, יחד עם הישגיה כשרת משפטים בשמירה על צביונה הדמוקרטי של המדינה. בבחירות האחרונות הייתה לבני היחידה שהציבה את השגת ההסכם עם הפלסטינים כיעד מרכזי של מפלגתה, ואין ספק כי השגת הסכם כזה תשפיע השפעה דרמטית על כל מה שקורה במדינה שלנו, מהכלכלה דרך החינוך ועד למעמדנו הבין-לאומי וליכולתנו להתמודד עם איומים כמו האיום האיראני או כל איום אחר.

החיבור המעניין בין הרצוג ללבני מציע תקווה גם כי הוא מציע לנו יוזמה מנהיגותית במקום שיתוק והיגררות אחרי יוזמות של אויבינו, דיאלוג במקום שנאה ופיצול, עבודת צוות במקום שלטון יחיד, עשייה במקום דיבורים נפוחי אגו ועיסוק מתמיד בהישרדות, תקווה במקום פחד והפחדה, דוגמה אישית במקום ראוותנות ונהנתנות. החיבור הזה יש בו תקווה להקטנת הפערים החברתיים במדינה, תקווה שבממשלה האחרונה הוביל עמיר פרץ ממפלגתה של לבני. בעיניי, הקטנת הפערים החברתיים קריטית להמשך קיומה של המדינה ככזו הדואגת לכל אזרחיה ומקבלת אחריות על שלומם, על ביטחונם הפיזי-כלכלי-חברתי ועל זכותם לחיות ולהתקיים בכבוד.

בהתייחס לאיחוד בין העבודה לתנועה ולאפשרות שהרצוג יהיה ראש הממשלה הבא, עולה באופן טבעי שאלת מנהיגותו. "אין לו כריזמה", טוענים רבים, ולכן סיכוייו להיבחר מעטים. אך האם כריזמה היא חזות הכול? מה בנוגע לתוכן, למה שיש בתוך הקנקן? חוקר המנהיגות והניהול פיטר דרוקר (Drucker, 1992) סבור כי "מנהיגות תכליתית אינה תלויה בכריזמה. דוויט אייזנהאואר, ג'ורג' מרשל והרי טרומן היו מנהיגים תכליתיים יחידים במינם, ובכל זאת איש מהם לא ניחן בכריזמה יותר מבר-מינן. כמוהם גם קונרד אדנאואר, הקנצלר ששיקם את גרמניה המערבית אחרי מלחמת העולם השנייה. אין גם להעלות על הדעת אדם כריזמטי פחות מאברהם לינקולן של 1860". דרוקר סבור גם כי "הכריזמה מנתצת מנהיגים; היא הופכת אותם לנוקשים, משוכנעים שאינם עלולים לשגות ואינם מסוגלים להשתנות". לדבריו שלושת המנהיגים הכריזמטיים ביותר של העולם במאה העשרים – סטלין, היטלר ומאו – היו מנהיגים כוזבים שהמיטו על המין האנושי רוע וסבל כפי שלא חווה מעולם.

בעניין לינקולן מעניין גם לקרוא את החוקר האמריקני בארי שוורץ (Schwartz, 2000), המתאר את תהליך הפיכתו של לינקולן למנהיג הנערץ ביותר בהיסטוריה האמריקנית. על פי מחקריו, בחייו נחשב לינקולן לאחד הנשיאים השנויים ביותר במחלוקת, ונבחר לתקופת כהונה שנייה ברוב דחוק ביותר. בניגוד לדעה הרווחת, לינקולן לא יצא למלחמה על ערכים מוסריים – שחרור העבדים – אלא על שלמות הפדרציה, כפי שהצהיר בטקס ההכתרה הראשון שלו. יתרה מזאת, במשך כארבעים שנים, מאז הירצחו ועד לראשית המאה העשרים, היה לינקולן אחד הנשיאים הנשכחים ביותר בהיסטוריה האמריקנית. רק מראשית המאה העשרים החלה דמותו להיבנות כסמל לאומי, והאנדרטה לזכרו בוושינגטון הוקמה רק ב-1922.

לא מזמן נזכר נחום ברנע (המוסף לשבת, ידיעות אחרונות, 12.12.14) באמירה מעניינת של עמוס קינן. "עד 1948", כתב קינן, "לבן גוריון לא היתה כריזמה". אמירה זו מעלה את השאלה אם הכריזמה היא שמביאה את הנבחר אל התפקיד או שעצם הבחירה לתפקיד מעניקה לנבחר כריזמה, שהרי בסופו של דבר הכריזמה היא בעיניהם של המונהגים (מקס ובר, 1979). כך או כך, המחקר מלמד אותנו כי כריזמה אינה חזות הכול, ולא פעם היא מתכון לחוסר יכולת להקשיב ולנהל דיאלוג אמתי, בהבנה שיש דברים שהאחרים יודעים טוב ממך. זו תכונה שעוזרת מאוד למועמד, במיוחד בשלב שבו הוא עומד לבחירה, אך היעדרה לא בהכרח מצביע על כך שהאיש לא ראוי להוביל. מה שצריך להעסיק אותנו הבוחרים הם ערכיו של המועמד והעקרונות שלפיהם הוא פועל; מה ניתן ללמוד מעשייתו עד כה כחבר כנסת, כשר בממשלה וכאיש ציבור; מהי תפיסת עולמו המוסרית והאתיקה החברתית המנחה אותו; האם יש בהתנהגותו דוגמה אישית והאם את מה שהוא דורש מאתנו הוא דורש גם מעצמו, ובסופו של דבר – האם אנחנו מאמינים לו?

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

8 תגובות

  1. שלום גד,
    על פניו נראה שאתה צודק, ולמרות זאת לעמדה החד-משמעית שלך נועד בדיוק המשפט ש"מה שהיה הוא בהכרח מה שיהיה". אם בני האדם היו חושבים שאין בכוחם לשנות את המציאות, הרבה דברים לא היו מתרחשים בחיינו.
    אתה בוודאי זוכר את הבחירות ב-2006 כשנתניהו קיבל רק 12 מנדטים ואולמרט הוא שהרכיב את הממשלה. ואם תלך עוד אחורה, לשנת 1999, היה זה ברק שניצח את נתניהו והרכיב ממשלה לא של הימין.
    נראה לי שלאור התחזקות המרכז, בהרכביו השונים, יכולים להתרחש דברים רבים, ובין אם אתה תומך ימין, או תומך מרכז, כדאי לך לא להיות שאנן.

  2. המהלך של בוז'י והסכמתו לרוטציה בראשות הממשלה מוכיחה דבקות במטרה.תכונה הכרחית לכל מנהיג וממצבת אותו בשורת המנהיגים לעתיד
    השאלה היא מה המטרה של בוז'י?
    האם המטרה היא להשיג הסכם עם הפלשתינים או להיות ראש ממשלה
    המטרה של בוז'י היא להגיע להסכם עם אויבינו והיעד להשגתו הוא "כיבוש" ראשות הממשלה.
    כשלעצמי היית מעדיף שביבי ינהל את המו"מ ויממש אותו(פינוי)בהיותו מנוסה יותר ונחוש יותר.
    אולם ביבי "אזוק" בכבלי ינקותו(במונח החיובי של המילה) ואינו יכול להשתחרר מהם. אשר על כןיש לתת לבוז'י את הכח האלקטורלי להקים את הממשלה הבאה.

    1. שלום אלי ותודה על תגובתך!
      כפי שכתבת, נתניהו לא ינהל שום מו"מ ולא יפנה שום דבר, וכל הדיבורים על שתי מדינות לשני עמים אין מאחוריהם כוונה רצינית. אם היתה כזאת, אני מניח שהעניינים כבר היו זזים.
      אכן ההיסטוריה מלמדת אותנו כי למנהיגי הימין קל יותר להביא לעם דרישות לוויתורים, כולל פינוי ישובים (בגין, שרון), ועדיין גם מנהיגי השמאל הוכיחו שיש ביכולתם להגיע להסכמים ולקבל את תמיכת הרוב (רבין, פרס).

  3. איציק היקר, מהיכרותי אותך, יש בכוחך לחשוב גם מחוץ לקופסא ולבדוק כל מיני מנטרות ועובדות "מוסכמות על הכל", כדי לרענן מחשבה ולאפשר חידוש תובנות. אני מבקש לבחון מחדש את הקביעה הקבועה "ניתנת לנו האזרחים הזדמנות …" עם כל מה שכרוך בה.
    בוא ננסה רגע להתמודד עם השאלות הבאות :
    •מנה את ההבדלים המשמעותיים בדרכה של מדינת ישראל, בין ימי שלטונם של ברק (עבודה), אולמרט (קדימה) וביבי (ליכוד) (לכל הבדל משמעותי שתמצא, תן 10 נקודות. אם הגעת ל 30 – עברת את אחוז החסימה).
    •אנא עזור לי והסבר – כאיש שמאל ממושמע הצבעתי בעד גולדה ולרבים מחברי השמאלנים, היו אלה הבחירות האחרונות בחייהם בהן הצביעו. מול השמאל השפוי התמודד אז "הפשיסט הרביזיוניסט" מנחם בגין, שהביא את הסכם השלום החשוב ביותר שידענו.
    •שנוא נפשנו, מלך ההתנחלויות אריאל שרון הביא להתנתקות שאיש מקודמיו השמאלנים לא העז.
    •אין ספק שעיקר מאבקנו צריך להתמקד בכיבוש, שראשיתו ההתנחלויות ביהודה ושומרון והמשכו הישוב היהודי בחברון, נוער הגבעות ותג מחיר – מי שאישר ואפשר את הקמתו של מפעל זה, הם יקירינו יצחק רבין ושמעון פרס (שכל הבקיא אצל תורתו של ואגנר מוצא בהם יותר ניגודים מהסכמות, אבל אנחנו הרי נקראים להצביע למפלגתם האחת).
    •אשמח אם תדע לתקן אותי – נראה שהפוליטיקאי הממוצע בארצנו , שעבורו אתה רוצה שנצביע, הוא זה שבראש מעיניו עומדת בחירתו מחדש ופחות מזה טובתה של מדינת ישראל (ראה התנהגותם עד כדי גילוי סודות צבאיים, בזמן צוק איתן, ראה שעשועיהם במעברים ממפלגה למפלגה, מאידאולוגיה לאידאולוגיה, ראה חוסר יכולתם להגיע להסכמות שיאפשרו קיום שלטון סדיר, ללא בחירות חוזרות ונשנות וללא פגיעה חוזרת ונשנית בהליכים מסודרים של שלטון ויציבות (כל זאת מתוך אמונה נצחית שהמשיח יבוא ויגיע בבחירות הבאות והוא ודאי ידאג למפלגתי). עם קבלת החוק לפיזור הכנסת, נשמעו מחיאות כפים מקיר לקיר של הכנסת. לא נמצא שם ולו אחד שילבש שק ואפר, יעלה לדוכן ויצטט כמה פסוקים מירמיהו.
    •אני מקווה שאני טועה – אתה מקווה שיקומו מאות אלפים כמוך שיצביעו לעבודה, אני חושב שאולי מוטב שיקומו מאות אלפים ויגידו למערכת הזאת שהיא מערכת מאוסה ואסור להצביע עבורה. הפוליטיקה המקומית והארצית הולכת ונעשית מושחתת יותר ויותר, בעלי הון ובעלי מאפיות המבינים אותה נכון יותר, משתלטים עליה לבלי שוב.
    הסיכוי היחיד שלנו הוא שתקום תנועת מחאה מקיר לקיר, שתיתן לחברה האלה להבין שאם הם רוצים להיבחר (וזה כאמור מה שהם הכי רוצים) – הם ייבחרו רק אם יוכיחו שטובת המדינה חשובה להם יותר מחשבונותיהם האישיים !
    •בקיבוצי הייתה פעם שנה קשה וחברים רבים הלכו לעולמם בשנה ההיא. נשאל אז חבר אחד, האם הוא הולך היום להלויה, השיב להם הלז – "לא, אני הולך בחודש הבא"
    אז לא, גם אני לא. אם לא תצטרפו אלי לשנות משהו מן היסוד – אצביע בעוד שנתיים (אולי).

    1. שלום ביני ותודה על תגובתך!
      כנראה שלא במקרה לא הוספת גם את שמו של רבין לרשימה שלך, כי אין ספק שבתקופת היותו רוה"מ (בקדנציה השנייה שלו) הוא יצר כאן במדינה משהו שונה באופן משמעותי מברק, אולמרט וביבי. השינוי היה לא רק בהיבטים המדיניים-פוליטיים (הסכמי אוסלו, הסכם השלום עם ירדן), אלא בעיקר באלה שנגעו לחיינו פנימה בתחומי החינוך, כלכלה, בריאות, וכמו כן היחס לערבים אזרחי המדינה וההשקעה בחינוך, כבישים, ובינוי במגזר זה, ועוד.
      אני באופן אישי הערכתי את יכולותיו וסגולותיו של בגין (גם יצא לי לפגוש אותו באופן אישי), והערכתי שיש ביכולתו להוביל מהלכים משמעותיים, וכך אכן היה, ואילו אריק שרון הקים את קדימה ועבר למרכז, וכך בעצם התקרב בעמדותיו לאלה של השמאל שאתה מייצגו. זאת אמרת שמבחינת הימין דווקא מנהיגיו הבולטים ביותר ביצעו מדיניות שקרובה יותר למרכז-שמאל מבחינת תפישותיה, וזאת בהחלט סיבה לדאגה עבור תומכי הימין, וסיבה לתקווה עבורך.
      אני שותף לביקורת המוצדקת שלך על הפוליטיקאים, אך המסקנה שלי שונה. אני סבור שדווקא המצב הזה שאתה מתאר מחייב אותנו להיות מעורבים, להציג נציגים שיביאו לכנסת את אותם ערכים שאנו מאמינים בהם ואת מחויבותם למדינה, לפני כל דבר אחר, וללכת להצביע. אם אינך מצביע, אל תבוא בטענות לתוצאות הבחירות ולרמתם של חברי הכנסת.

  4. בגלל אנשים שמואסים בפוליטיקה ומתייאשים, הפוליטיקאים המושחתים והקיצונים מתחזקים. אסור להתייאס חייבים להצביע ולהשפיע. זוהי מהות הדמוקרטיה. ולגבי הכריזמה, נמאס מהסיסמאות הנבובות,"ראש ממשלה חזק" "כריזמתי" צריך ראש ממשלה חכם עם חזון, אני מאמינה שלהרצוג יש את זה. אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו היה לוי אשכול, איש חסר כריזמה. מי שנכשל בתפקידו בכל תחום – בנושא החברתי כלכלי, המדיני בטחוני ובשמירת הדמוקרטיה, צריך ללכת הביתה. התפקיד שלנו האזרחים לסלק מהנהגת המדינה את מי שנכשל.

    1. תודה מלי על תגובתך!
      אני בהחלט מסכים אתך גם בעניין הצורך להביט על הדברים מעבר לכריזמה, וגם בעניין החשיבות הקריטית של המעורבות של הציבור כולו בבחירות. יש לנו הזמנות להשפיע על איך תראה ולאן תצעד המדינה שלנו, אילו ערכים יעצבו אותה ועל מה ידברו כאן, ולאיזה מדינה יגדלו ילדינו ונכדינו, ואסור לנו להחמיץ הזדמנות זאת, כי זה יכול להיות אסון לדורות!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של סטיב

מלחמה על הבית

מלחמת הקיום של היום דורשת חשיבה מחודשת