צמרמורת או שיתוק בצמרת

על שיקוליהם של בכירי הליכוד ועל הצורך באינטגריטי
תמונה של ראובן
ד"ר ראובן גל

לימור לבנת, שכיהנה כשרה מטעם הליכוד בממשלות אחדוֹת, כתבה בשבוע שעבר בטור דעה: "בעוד שבועיים, בבחירות לרשויות המקומיות, ייתקלו המצביעים בתל אביב בפתק אחד, משותף: הליכוד-עוצמה יהודית. זה מעורר צמרמורת. הליכוד וכהנא ברשימה משותפת? זה כבר לא רק הסכם עודפים. כבר לא הסכם קואליציוני. זה מיזוג… וכך הגענו עד הלום, שבן גביר מנהל את נתניהו ואותנו… נתניהו הרס את הליכוד. ואת כולנו. צמרמורת." (דעות ynet 11.02.2024).

כמו לימור לבנת, גם אני הזדעזעתי. חשבתי על בני דורה, חבריה-בעבר לתנועה ולאידיאולוגיה: ציפי לבני, דן מרידור, רובי ריבלין, אהוד אולמרט, רוני מילוא, בני בגין ורבים אחרים. כולם אנשי ליכוד בעבר, "הנסיכים", כפי שכינה אותם גיל סמסונוב בספרו בשם זה. כולם בני ה"דור השני" של המשפחה הלוחמת שהיוותה את לב ליבה של תנועת החרות, זו שהשקפת העולם שלה מבוססת על "חרות היחיד, צדק חברתי ועליונות המשפט". אני מכיר אישית את כולם, עם רובם ניהלתי לא אחת שיחות. אני יודע שהם כולם חותמים בשתי ידיים על מאמרה של לימור לבנת וחשים באותה צמרמורת, כמוה. חשוב מכך – הם כולם חשים סלידה כלפי ראש התנועה שהייתה הבית שלהם בעבר ומבינים היטב שנתניהו הביא להרס מוחלט של תנועת החרות של פעם, מפלגת הליכוד של היום, ושכל מעייניו כיום מרוכזים רק בשרידותו האישית ולא בטובת המדינה.

ואני שואל את עצמי: איך זה שאנשים מעולים אלו הבינו, רובם כבר מזמן, את האמת הפשוטה הזו ואיך זה שאנשים מעולים לא פחות ב"ליכוד" – כמו אבי דיכטר, יואב גלנט, יולי אדלשטיין, ניר ברקת (ואולי גם ישראל כץ, דוד ביטן, גילה גמליאל ועוד אחדים) – עדיין לא? האם הם עִוורים למצב? האם הם פחות אינטליגנטים מחבריהם הוותיקים? פחות אמיצים מהם?

אני יודע, כמובן, את התשובות המוכרות: הם אינם עִוורים, אך הם אינם מוכנים לאבד את מנעמי השלטון, את הכבוד, הכוח והכסף שמקנות להם משרותיהם. הם גם חוששים מנקמת ה"בייס" הליכודי בפריימריז, ומכך שיאבדו סיכוייהם לחזור לעמדות הבכירות – ואולי גם להחליף את ראש מפלגתם – בבחירות העתידיות.

אכן, שיקולים אלו הם כבדי משקל בראייה הצרה, הפוליטית, האופורטוניסטית. מולם עומדים רק שני שיקולים אחרים: האחד, ההבנה שהצעד היחיד שיכול להציל כעת את המדינה מהמבוי הסתום (הפוליטי, החברתי, הבין-לאומי) שאליה הגיעה הוא לפזר את הכנסת, ללכת לבחירות ולהיפטר מביבי. והדרך היחידה כרגע להגיע לכך היא פרישתם של האנשים האלו מן הקואליציה. לשיקול השני יש שֵם מאוד פשוט: אינטגריטי. זה מה שהיה ל"נסיכים" אז; זה מה שאיננו קיים אצל הבכירים בליכוד עכשיו. השיקול הראשון הוא שכלתני; השני הוא פסיכולוגי ומוסרי, וקשור במבנה האישיות.

אני פסיכולוג במקצועי כבר למעלה מחמישים שנה. נער הייתי וגם זקנתי. ראיתי כבר הכול – תאווֹת לא-נשלטות, סטיות למיניהן, שיגעונות גדלוּת והפרעות אישיות למיניהן. לרוב לוו ההתנהגויות הללו בליקויים חמורים בתפקוד. ואולם כל אלו לא הכינו אותי להבנת השילוב הזה של התנהגות לא שכלתנית יחד עם היעדר מוחלט של אינטגריטי מצד אנשים הנמצאים בעמדות מפתח קריטיות, נושאים באחריות כבדה ומקבלים החלטות מכריעות מדי יום-ביומו.

וכך, השיתוק הזה שאחז בבכירים הללו שבצמרת הליכוד – דיכטר, גלנט, אדלשטיין, ברקת, כץ, ביטן, גמליאל – מעורר צמרמורת לא פחותה מזו שהתעוררה אצל לימור לבנת למראה המיזוג של הליכוד וכהנא ברשימה משותפת. צמרמורת אוחזת בכל מי שחרד לגורל המדינה שלנו בשעה הרת-גורל זו, ומבִין שגורלה נתון בידיהם של חסרי האינטגריטי האלו.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

19 תגובות

  1. הולך ופוחת הדור. פעם ההבדלים האידאולוגיה היו הרבה יותר גדולים, אבל עדיין היו ערכים שחיברו את מנהיגי המפלגות. היום אין ערכים. רק כאותו ותקציבים

  2. ישעיה ברלין אמר פעם ששני הרגשות החזקים ביותר הם פחד ואשמה. fear and guilt
    אצל המנהיגים דה לה שמטה חסרי האינטגריטי הללו רגשות אשמה לא משחקים מן הסתם, ונותר
    הרגש האחר: פחד. נתניהו ידוע כמניפולטור ציני ונקמן, וייתכן ו"יש לו עליהם משהו". יתכן והחשש שהסוד עליהם ייחשף הוא חזק יותר מכל שיקול אחר.
    כך או אחרת אנחנו בסופה מושלמת רעה ואכזרית.

  3. ברור שתהיה תגובה! אם לא קשה לך – קודם נקרא…

  4. אין הפתעות בליכוד. יש בית מלוכה עם מלך מלכה ונסיך אחד. דאגתם לביס בלבד. הליכוד מעניש את מי מאנשיו שסוטה מדרך הישר של בית המלוכה. העם לא חשוב . ארץ ישראל גם היא רק כותרת. ״אני״ הוא הדבר היחיד הקים. על פיו ישק
    דבר. הקיצוניות מובילה במלל והמעשה. לשם פנינו מועדות. מלחמת אחים אינה רחוקה. רק המלחמה מונעת. חובת התאחדות כל הכוחות תחת מפלגה חדשה צומחת מתוך הרוב של הישראלים 🇮🇱. אין דרך אחרת . בחירות עכשיו.

    1. בהמשך לשיחת הבוקר — קראתי עכשיו את תגובתך. כמובן מסכים עם הרישא. לגבי הסיפא — אני חרד מאד ממלחמת אחים. האחרונה שהייתה אצלנו (בדיוק לפני 1950 שנה!) הובילה לחורבן. מנגד, אני מסכים — לאור אי-ההצלחה עד כה של המחאה "הצימחונית" — שעד שלא יישפך דם, ממש, לא תהיה תזוזה. ושוב, בצד ההערכה הזו, אני גם אני חרד מפני הדם הזה שיישפך…

    2. בשביל "בחירות עכשיו" צריך החלטה ברוב של הכנסת. כרגע יש לו 64. עכשיו גדעון סער מצטרף ויגדיל את הרוב שלו בכנסת.
      הכנסת לא תחליט על בחירות עכשיו. למה להם? מה – הם טמבלים כאלה בשביל להפסיד מקום עבודה כל כך טוב?
      ונגיד שיקדימו בחירות מי אמר שהוא יפסיד? הדתיים יעלו מ- 32 מנדטים לסביבות 40. העבודה תעוף מהכנסת. בן גביר ימריא. אז אולי הוא יתחזק?

  5. איך הגענו לכזה חוסר אינטגריטי בצד אוסף של חדלות אישים?
    והשאלה החשובה איך מצליחים להיפטר מנתניהו לפני שהוא הורס הכל?

    1. היי ראובן.מאמרך החשוב הוא עוד פניה נרגשת לחברי הליכוד, היכולים באקט הירואי להפיל את הממשלה.אולי גם הבחירות יוקדמו.ואף יתכן שתקום ממשלה יותר שפויה,נועזת ודימוקרטית
      ונדע ימים טובים מאלה.

      אבל לא בטוח לגמרי שיהיה שינוי עמוק .זה ה"אבל" הגדול שלי.
      כי הציונות הדתית,
      החרדליסטים,הביביסטים צמחו כפועל יוצא ממצב לא פתור,כאוטי,אסוני בכל מובן שהוא.והם הולך ומתסתבך.

      חשוב להזכיר לעצמנו כי שנת 67 העלתה בכמה דרגות את סכסוך הדמים עם הפלסטינים .מפלגת העבודה הייתה ליד ערש
      הלידה של ההתנחלויות.
      חייבים לבדוק אחורה להגיע לשורשים אם חותרים לטיפול שורש אמיתי.
      במאמר בjokopost שהתפרסם לפני מספר ימים אני מושך לעבר ראשית הציונות על מנת לאתר את שורשי המפולת
      בה אנחנו נתונים היום.

      "טיפול שורש" אמרתי?
      זה מחייב.

      אצרף בהמשך קישור למאמרי .

  6. מתיימר מצדך לקבע בכזו פסקנות דעה כזו נחרצת,שאגב,לטעמי גם אינה נכונה כל עיקר .אישית פג מזמן תוקפם של כל החונתה שדיברת עליהם כולל לימורהלבנת שפתאם הפכה לסוג של מגדלור ואני עדיין זוכרת אותה שנים
    אחורה.כבודך במקומו מונח אך נתניהו מקרין אור ,עצמה,ידע,ותפארה וגדולה

    1. עבור החסידים התמימים נתניהו מקרין אור (במיקרו) וסטאלין שמש העמים (במקרו).

  7. שיתוק בצמרת ממש לא. הם חוגגים בכל העולם וגם עסוקים כל היום בחלוקת שלל

  8. ביטוי אמריקני נפוץ "עסקים לפני אידיאולוגיה" מבטא את התשובה: כמות הכסף הממשיכה לזרום למשרדי ממשלה מאופיין בעיקר בחוסר אחריות, אך מהווה תמריץ לדבוק בכיוון החדש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של גדעון

הזהו ניצחון?

מתי שחרור חטופים על ידי תשלום כופר נחשב "ניצחון?"

דילוג לתוכן